ראשיתו של הכפר בשנת 1926 כיוזמה פרטית של ערבי מחמולת אבו ג'בר מן הכפר הערבי הסמוך סרפנד אל-חראב (ער'). החמולה עסקה בגידול אבטיחים ולכן הוא הקים סוכת אבטיחים לצד הדרך הראשית יפו-עזה. העסק שגשג והפך תוך זמן קצר למבנה קבע שכלל חנות כלבו ובית קפה. עיסוקם של רבים מבני נס ציונה בפרדסנות הצריך כוח אדם עונתי רב ואפשר לערבים רבים מן הסביבה להשלים כך את הכנסותיהם.[1]
בנוסף, תנופת הפיתוח במושבות נס ציונה, ראשון לציון ורחובות הסמוכות, יצרה מקומות עבודה רבים נוספים לערביי הסביבה. מיקומה של נס ציונה על צומת דרכים (הדרך הראשית יפו-עזה והדרך מרמלה לנבי רובין), שימש גם הוא גורם להתיישבות הערבים במקום והם בנו את בתיהם בצמוד ליישוב העברי.[2]
חברת האוטובוסים הערבית שהפעילה קו מיפו לעזה הקימה תחנה בכפר ומשרד בצמוד אליה.
בשנת 1934 החל מוח'תאר הכפר, שוקרי אל-תאג'י, בבניית מסגד בכפר. בכפר לא היה בית ספר וילדי הכפר למדו בבית הספר בכפר הסמוך סרפנד אל-חראב. במהלך שנות ה-40 הכפר הפך למקור האספקה המרכזי של תושבי האזור בשל מיקומו האסטרטגי על הדרך הראשית מיפו דרומה.[דרוש מקור]
בסקר הכפרים ב-1945 נאמדה אוכלוסיית הכפר בכ-1,620 מוסלמים. שטח הכפר נאמד ב-5,401 דונם, מהם 3,211 דונם בבעלות יהודית. אוכלוסייתה של נס ציונה הסמוכה נאמדה ב-1,760 יהודים.[4]
עם פרוץ מלחמת העצמאות והתערערות המצב הביטחוני עזבו התושבים המבוססים והעשירים יותר (למעלה מ-1,000) את הכפר בחודש ינואר 1948, בתקווה שיוכלו לשוב מאוחר יותר, ונותרו בו כ-500 תושבים.
יחידות סדירות של ההגנה נכנסו לכפר ב-17 באפריל ופינו מזרחה את מעט התושבים שנמצאו בו.[5]
רוב בתי הכפר ובעיקר המבנים שהיו סמוכים לדרך הראשית נהרסו וצריח המסגד נהרס, בעוד שגוף המסגד הוסב לשמש כבית כנסת על ידי תושבי נס ציונה הסמוכה, ונקרא כיום "גאולת ישראל".
^נתונים מסקר הכפרים (1945), שהוצגו מחדש בספר Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970, ומהספר נסרקו לאתר PalestineRemembered.com.
