הילדָה דוליצקָיָה (ביידיש: הילדא דוליצקא, דוליצקאיא; ברוסית: Дулицкая; בגרמנית: Hilda Dulitzkaja;‏ 1892^[1] או 1893^[2] ראדומישל, פלך קייב, רוסיה (אוקראינה) – 26 במאי 1953, תל אביב) הייתה שחקנית תיאטרון יידיש וזמרת עממית במרכז אירופה ובישראל.

הילדה הינדה^[2] בת ישראל יעקב^[2] נולדה בעיירה ראדומישל שבפלך קייב, בת למשפחת הורנשטיין החסידית האמידה, שניהלה מפעלים לסוכר ברוסיה, מחסידי רוז'ין-סדיגורה-בויאן. בבית הוריה קלטה ניגונים מסורתיים וחסידיים, ושלטה בפרקי חזנות. ביום הצהרת בלפור (1917) הופיעה בזמרה בקייב. המהפכה הבולשביקית גרמה נזק רב למשפחתה בנפש וברכוש, והיא ברחה עם בעלה, שלום דוליצקי, כפליטה לווינה בירת אוסטריה. שם למדה בקונסרבטוריון בשנים 1923–1925.^[3] הופעתה הראשונה הייתה ב-1927,^[4] ומאז השתתפה בסוף שנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30 במופעים של שירים יהודיים מזרח-אירופיים ביידיש, יצאה לסיבובי הופעות עם תיאטראות נודדים באוסטריה, גרמניה, פולין, צ'כוסלובקיה ורומניה, שרה ברדיו והקליטה משיריה בתקליטים.

ב-1940 עלתה לארץ ישראל עם בעלה. היא ידעה עברית, והחלה לבצע שירים עממיים רבים שתורגמו בשבילה מיידיש לעברית. שמה יצא לפניה כאחת מהזמרות העממיות הפופולריות ביותר.^[4] היא הופיעה בעיקר בחיפה, בתל אביב וכן בירושלים, במופעים מיוחדים (בהם מופע בהשתתפות נחום נרדי בתל אביב ב-1941, מופע עם מתתיהו רוזין בחיפה ב-1944), בתוכניות במועדוני לילה ובאירועים שונים. בין הופעותיה בתקופת מלחמת העולם היו הופעות עבור החיילים העבריים בצבא הבריטי ובקפה חוף גליה בקריית ים שנוסד על ידי משוחררי הצבא הבריטי והנוטרות. גם בארץ הוסיפה לבצע שירים ברדיו.^[5]

בראשית יולי 1946 נעצרה על ידי שלטונות המנדט בעת שהופיעה בקפה פנורמה בחיפה, נידונה למעצר מנהלי בן שנה ונשלחה לבית הסוהר לנשים בבית לחם. בתחילה הייתה שמועה כי נעצרה בשל שיריה, ואמנים ועסקנים ביישוב התגייסו לטובתה, אולם לבסוף התברר שהמעצר היה בעקבות הלשנה שקרית, והיא שוחררה בסוף אותו חודש.^[6]

במלחמת העצמאות ובשנותיה האחרונות הרבתה להופיע בפני חיילים (הייתה בין האמנים הנודדים האזרחים, שנדדו בין עמדות החיילים בארץ). אלה שיבשו בכוונה את שמה, הִילדה, וכינו אותה "היָלדה", אולי בשל קומתה הקטנה, מרץ הנעורים שלה ו"החיוניות שגילתה בכל ישותה בכל שיר וכל מספר".^[7]

העיתונאי ואיש התרבות אורי קיסרי כתב לאחר מותה:

ארבעים שנה מזגה הילדא דוליצקאיה אשליות מוזיקליות ושעשועים בחרוזים לרבבות אנשים... בשעתו ידעתי את הרפרטואר שלה, אבל כיום נשכח ממני, סימן – סימן נוסף – שהיא חייתה בהקפה ויצקה אשליות בנות רגע למאזיניה. סימן, שלא היה לה אחד אלתרמן – כפי שהיה למתתיהו רוזן, למשל – שיהא מספק לה פזמונות שאינם רק מלטפים את החך, עטופים בצליל, אלא גם נחרתים ונשמרים בנפשך. וחבל! כי היה בכל הופעתה, בכל צורת הגשת-הפזמון שלה, משהו מיוחד לה, מקורי ויסודי. היה לה ללא ספק מה שקוראים "הצלפת הפזמון", תכונה זו, המשפיעה בצורה פסיכית על קהל השומעים. היא לא הייתה יפה, ולא נשית ביותר. כבדת גוף, מסורבלת הייתה. ואף על פי כן, היה משהו מעודן וקוסם בצבע האש שבשערה ובעורה הצח, הלבן והבלתי שזוף. היה בה גם משהו מן האם שבאשה.^[8]

לדברי לאה הורנשטיין,

את כל חיבתה לפולקלור היהודי הכניסה לשירים העממיים שהיו מושרים בפיה בלהט, ברגש ובמימיקה טובה. ח. נ. ביאליק ז"ל כתב לה: "נהניתי מאד מזמירותיך העממיות הנאות היוצאות מגרונך חמות ופשוטות ונעימות וחוט של חן עממי משוך עליהן"... היה בה בזימרתה משהו מיוחד שהיה יוצר השפעת גומלין בינה ובין קהל המקשיבים. בדבר הזה הרגישו חיילינו במחנות הצבא, וכל מי שראה אותה על הבמה.^[9]

דוליצקיה התגוררה ברחוב אלנבי 116 בתל אביב.^[4] נפטרה ממחלה, בגיל 59.^[9] נקברה בבית העלמין קריית שאול.^[2]

בתה, ליה דוליצקיה, עלתה לארץ ישראל ב-1938 במסגרת עליית הנוער, הייתה שחקנית וזמרת. נכדתה היא השדרנית עיינה אילון.

• הילדה דוליצקיה, דבר, 27 במאי 1953
• הילדה דוליצקיה, על המשמר, 27 במאי 1953
• ע. ר., הילדה דוליצקיה, ז"ל, מעריב, 28 במאי 1953
• אורי קיסרי, הם חיים באשראי... ומתים במזומן, מעריב, 3 ביוני 1953
• לאה הורנשטין, לזכר נעדרים: הילדה דוליצקה (ליום השלושים), דבר, 15 ביוני 1953 (נקרולוג)