מיד לאחר עלייתו לשלטון של סולימאן הראשון ב-1520, הוא החל במערכה אשר מטרתה הייתה כיבוש סופי של הונגריה. ב-1521 ניצב הצבא העות'מאני מול חומות בלגרד, אך הפעם מול 700 חיילים בלבד. תוך חודשיים הטורקים פרצו את החומות והונגריה הייתה חשופה לפלישה. לאחר המצור הונגריה קיבלה מנוחה כאשר הסולטן הפנה את תשומת ליבו לכיבוש האי רודוס, אך בשלב זה שום דבר לא יכול היה להציל את ההונגרים מעצמם. המגאנטים סירבו לשתף פעולה עם המלך והאיכרים אשר עדיין ניקו את פצעיהם מכישלונה של מלחמת האיכרים בראשות גיירג' דוז'ה סירבו לשתף פעולה עם המגאנטים: נפילתה של הונגריה נהפכה לשאלה של זמן. ב-1526 חזר סולימאן עם צבא אשר מנה כ-70,000 חיילים. אך הפעם המטרה הייתה ברורה: כיבוש מוחלט של הונגריה. לאחר כיבוש בלגרד קוו ההגנה הטבעי שהיווה הסאווה הפסיק להתקיים, מה שהובילה לקריסה מהירה של קו הגבול. הטירות פטרוברדין, אילוק ואושייק נפלו במהירות מסחררת והצבא הטורקי הספיק לחצות את הדראווה. בזמן שהצבא העותמאני כבש את דרום הממלכה, הצבא ההונגרי ריכז את צבאו בעיירה טולנה, כ-144 קילומטר דרומה מבודה. בסופו של דבר, הצבא ההונגרי הגיע לחזית בסוף אוגוסט כאשר הקרב האחרון התרחש בסמוך לעיירה מוהאץ'. צבא האבירים הונגרי לא השתווה בגודלו ובאיכותו לצבא הטורקי העצום אשר השתמש בנשק חם איכותי. למרות ניסיונו הנואש של לאיוש השני, מלך בוהמיה והונגריה, קרב מוהאץ' הסתיים בקטסטרופה, כאשר בין 20,000-24,000 מתוך 25,000 החיליים ההונגרים מתו בקרב או הוצאו להורג. אך האסון הגדול אירע אחריו. כאשר הובן שההונגרים הובסו, המלך לאיוש נס מהקרב, אך סוסו השליח אותו לנקיק, שריונו הכבד מנע ממנו לקום והוא טבע למוות. הוא מת בגיל 20.
מותו של לאיוש היה לאסון הגדול ביותר שידעה הממלכה, בית יגלו ההונגרי נכחד וללא התנגדות משמעותית, הצבא העות'מאני כבש את הבירה בודה, מה שסימל את סופה של ממלכת הונגריה. מאחר שללאיוש לא היו ילדים, נבחר גיסו פרדיננד, ארכידוכס אוסטריה למלך בוהמיה, אולם בהונגריה פרצה מחלוקת בין בית הבסבורג לבין בית זאפויה, שבראשו עמד יאנוש הראשון זאפויה, נסיך טרנסילבניה. כל אחד מהיריבים זכה לתמיכה של אחדים מהאצילים ההונגרים, ובנוסף נהנה פרדיננד מתמיכתו של אחיו הקיסר.
בשנת 1529, הצליחו כוחותיו של פרדיננד להדוף את התקפתו של סולימאן המפואר על בירתו שבווינה, אף כי פרדיננד עצמו נמלט לפני כן לבוהמיה. בסופו של דבר, חתם פרדיננד ב-1533 על הסכם שלום עם האימפריה העות'מאנית, במהלכו חולקה הונגריה בין בית הבסבורג במערב ובית זאפויה במזרח.
חלוקת הונגריה
במרוצת השנים, בעקבות פעולותיו של פרדיננד, עברו בוהמיה וגם הונגריה המערבית והצפונית תחת השם "ממלכת הונגריה" לרשות בית הבסבורג. בשנת 1538 בהסכם נגיוואראד סוכם שיאנוש יישאר כמלך הונגריה, בעוד שפרדיננד ימונה כיורשו[1]. הסכם נגיוואראד נמשך שנתיים בלבד, עד שבנו של יאנוש הראשון נולד בשנת 1540, תשעה ימים בלבד לפני מותו של יאנוש הראשון. התינוק יאנוש ז'יגמונד זאפויה הוכתר על ידי האצילים ההונגריים מספר שבועות לאחר מכן.[1] במשך רוב תקופת שלטונו של יאנוש השני נשלטה מזרח הונגריה על ידי אמו, איזבלה, עם הבישוף גיירג' מרטינוצי כעוצר. הם נתמכו על ידי הסולטן סולימאן, שהכיר כיאנוש השני כמלך וסאל שלו.
בשנת 1541 פלש פרדיננד לאכוף את תביעתו. מרטינוצי קרא לסולימאן, שגירש את פרדיננד, אך נטל את רוב מרכז הונגריה תחת שלטון עות'מאני ישיר כאיילט בודין. החלק המזרחי של המישור ההונגרי נשאר תחת שלטון זאפויה; לאחר 1571 הוא נודע בשם פרטיום. בשנת 1547, הגיעו הצדדים להסכם לפיו תחולק הארץ לשלושה חלקים:
"הונגריה המלכותית" (תחת שלטון בית הבסבורג) – סלובקיה של היום, מערבה של קרואטיה וצפון מזרח הונגריה של ימינו נותרו בידי הקיסר מבית הבסבורג, אשר הוסיף לתאריו את הכינוי "מלך הונגריה".
"נסיכות טרנסילבניה" – הייתה לנסיכות הונגרית עצמאית למחצה, אך למעשה מדינה וסאלית של האימפריה העות'מאנית. הנסיכות הורכבה מהשטחים הנותרים שלא נכבשו על ידי האוסטרים ולא על ידי העות'מאנים והיא נשלטה על ידי משפחת זאפויה. הנסיכות הייתה בעצם ממשלת בובות של האימפריה העות'מאנית.
השלטון העות'מאני בהונגריה
בניין מרחצאות סצ'ני בבודפשט. הרחצה בבית המרחץ היא אחת התרומות בנות הקיימא של הכיבוש העות'מאני לתרבות ההונגרית
בעוד שבחבלי הארץ שנותרו תחת השלטון הטורקי חל קיפאון חברתי ומדיני, כאשר השלטון העות'מאני התעניין יותר בגביית מיסים על מנת לממן את מסעותיו הצבאיים, ופחות בענייניהם הפנימיים של נתיניו, בטרנסילבניה העצמאית למחצה ובהונגריה שתחת שלטון בית הבסבורג חלו שינויים חברתיים ודתיים נרחבים. הייתה זו עמדתו של השלטון העות'מאני כי יינתן לנתיניו חופש דת, אך לעומת זאת עם חדירתה של הרפורמציה להונגריה, וקבלתה הנרחבת, הגיעו אנשי הדת החדשה לסכסוכים עם בית הבסבורג, אשר דגל בנצרות הקתולית. ככלל, לא הותיר הכיבוש העות'מאני של הונגריה חותם של ממש על תושבי הארץ. תחת העות'מאנים הלכה הארץ וחרבה והתרוקנה מיושביה. כיום נותרו מספר מילים טורקיות בשפה ההונגרית (אם כי זו הושפעה מן הטורקית עוד מימי המדיארים), מספר מבנים עות'מאנים נותרו על עומדם (במיוחד מרחצאות, שהן אחת התרומות העות'מאניות בנות הקיימא לתרבות ההונגרית של ימינו) וכן הושפע הבישול ההונגרי ממסורת הבישול העות'מאנית.
מספר חיילי חיל המצב העות'מאני שהיו מוצבים בהונגריה העות'מאנית השתנה, אך במהלך תקופת השיא באמצע המאה ה-16 הוא מנה בין 20,000 ל-22,000 איש. ככוח כיבוש למדינה בסדר גודל של הונגריה, אפילו מוגבל לאזורים מרכזיים הייתה זו נוכחות צבאית בעלת פרופיל נמוך למדי בחלק ניכר מהמדינה וחלק גדול ממנה היה מרוכז בכמה מבצרים מרכזיים.
סיום הכיבוש העות'מאני
בהונגריה ההבסבורגית נמשכו לאורך התקופה התנגשויות בין ההונגרים לבין שליטיהם האוסטרים. ב-1678 הנהיג האציל אימרה טקיי (1656 – 1705) התקוממות נגד שלטון הבסבורג, כשהוא נתמך על ידי מלך צרפתלואי הארבעה עשר ועל ידי הסולטאן העות'מאני מהמט הרביעי. ב-1680 הסכים לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה להחזיר להונגרים את החירות הדתית והמדינית, אך לא היה בכך די לטקיי, והוא חבר אל הסולטאן, שהכריז על טקיי כ"מלך הונגריה העליונה".
בהשראת מרידתו של טקיי ערך הסולטאן מסע אל וינה, אך הובס ב-1683 על ידי צבאם המאוחד של האוסטרים והפולנים בקרב וינה. תבוסת הסולטאן הביאה להתמוטטות כללית, הן של שלטון העות'מאנים בהונגריה והן של מלכותו של טקיי. ב-1686 כבשו האוסטרים את העיר בודה. ב-1691 נכבשה טרנסילבניה מידי טקיי והוא נאלץ לבלות את שארית ימיו באיסטנבול. בשנים שלאחר מכן שבה הארץ כולה לידי בית הבסבורג, פרט לעיר טמשוואר. הסכם קרלוביץ ב-1699 נתן תוקף לשינויים טריטוריאליים אלו, וב-1718 נכבשה הטריטוריה ההונגרית האחרונה בטמשוואר. העיר ברטיסלאבה הפכה לבירה החדשה, ומושב הדיאט ההונגרי, אשר הכריז ב-1687 על בית הבסבורג כמלכי הונגריה כולה.
חלוקה מנהלית
הונגריה העות'מאנית התפרסה על 91,250 קמ"ר. הטריטוריה חולקה לאיילטים (מחוזות), אשר חולקו עוד לסנג'קים, כאשר הפקיד העות'מאני הבכיר ביותר היה הפאשא של בודין. בתחילה, שטחים בשליטת העות'מאנים בהונגריה של ימינו היו חלק מאיילט בודין. מאוחר יותר, איילטים חדשים הוקמו: איילט טמשוואר, איילט סיגטבר, איילט קניז'ה, איילט אגר, ואיילט ואראט. הפאשות והביים היו אחראים על הממשל, השיפוט וההגנה. האינטרס היחיד של העות'מאנים היה להבטיח את אחיזתם בשטח. השער הנשגב (השליטים העות'מאניים) הפכו לבעלים של האדמה היחידה וניהלו כ-20 אחוזים מהקרקע לטובתם, וחילקו את השאר בין חיילים ועובדי מדינה. השליטים העות'מאנים התעניינו בעיקר לסחוט כמה שיותר עושר מהקרקע. חשיבות מרכזית לשער הנשגב הייתה גביית המיסים. בשל המיסוי הכבד, רוב האצולה וחלק גדול מהתושבים היגרו לחלק ההבסבורגי של הונגריה ("הונגריה המלכותית"). מלחמות, לקיחת עבדים והגירה של אצילים שאיבדו את אדמתם גרמו להרס הכפרים. עם זאת, העות'מאנים נהגו בסובלנות דתית יחסית ואפשרו לקהילות האתניות השונות שחיו בתוך האימפריה אוטונומיה משמעותית בעניינים פנימיים.
^ 12István Keul, Early modern religious communities in East-Central Europe: ethnic diversity, denominational plurality, and corporative politics in the principality of Transylvania (1526–1691), BRILL, 2009, pp. 40–61
