הדוכסות הגדולה של פוזן (בגרמנית: Großherzogtum Posen; בפולנית: Wielkie Księstwo Poznańskie) הייתה חלק מממלכת פרוסיה, שהוקמה משטחים שסופחו על ידי פרוסיה לאחר חלוקת פולין, והוקמה רשמית בעקבות מלחמות נפוליאון ב-1815. לפי הסכמים שנחתמו בקונגרס וינה, היא הייתה צריכה להיות קצת אוטונומית. אולם למעשה היא הוכפפה לפרוסיה והזכויות המוצהרות לנתינים פולנים לא יושמו במלואן. השם שימש באופן לא רשמי לאחר מכן לציון הטריטוריה, במיוחד על ידי פולנים, וכיום משמש היסטוריונים מודרניים להתייחסות לישויות פוליטיות שונות עד 1918. בירתה הייתה פוזן.
האזור היה במקור חלק מממלכת פולין, אזור זה חפף במידה רבה עם פולין הגדולה. החלקים המזרחיים של השטח נכבשו על ידי ממלכת פרוסיה במהלך חלוקת פולין; במהלך החלוקה הראשונה (1772), כבשה פרוסיה רק את מחוז נצה, החלק שלאורך נהר הנצה. פרוסיה הוסיפה את השאר במהלך החלוקה השנייה ב-1793. פרוסיה איבדה לזמן קצר את השליטה במהלך מרד קושצ'יושקו ב-1794.
על פי קונגרס וינה, שהתכנס לאחר נפילת נפוליאון ב-1815, הועברו חלקים מהשטח הפרוסי שחולק מפולין לרוסיה. מהשאר הייתה אמורה להיווצר הדוכסות הגדולה של פוזן, שהייתה אמורה להיות פרובינציה אוטונומית נומינלית תחת שלטון הוהנצולרן עם זכויות "פיתוח חופשי של האומה, התרבות והשפה הפולנית", והייתה מחוץ לקונפדרציה הגרמנית. במקור הדוכסות הגדולה הייתה אמורה לכלול את חלמנו וטורון. אולם פרוסיה התעלמה מהבטחה זו שניתנה בקונגרס וינה. בתקופה זו העיר פוזן הייתה המרכז האדמיניסטרטיבי ומקום מושבו של הסטאדהאודר "הנסיך אנטוני הנריק רדזיוויל מפוזן". למעשה, את הסמכות המנהלית על האזור העניקה פרוסיה לנשיא המחוז העליון יוזף זרבוני די ספוסטי, שהיה פרוסי ממוצא גרמני.[1]
בתחילת ההשתלטות הפרוסית על שטחי פולין, האפליה והדיכוי של הפולנים כללו צמצום הגישה שלהם לחינוך ולמערכת המשפט. פקידים פרוסים זיהו את הגרמניזציה כהתקדמות של תרבות גבוהה יותר על תרבות נמוכה יותר. כתוצאה מכך, המינהל המקומי הפלה לרעה את הפולנים. לאחר 1824 גברו ניסיונות הגרמניזציה של מערכת בתי הספר והממשלה סירבה להקים אוניברסיטה פולנית בפוזן. פוליטיקאים פולנים פרסמו הפגנות נגד המדיניות הפרוסית, ונוסד ארגון פולני סודי ופטריוטי בשם "Towarzystwo Kosynierów" (חברת חרמשים). פעילות ההתנגדות של הפולנים הביאה לתגובה מברלין, שם נערך משפט בקשר לקשרים בין פולנים מהדוכסות הגדולה עם פולנים מפולין הקונגרסאית הנשלטת על ידי רוסיה.[2]
1830–1840
מרד נובמבר 1830 בתוך פולין הקונגרסאית נגד האימפריה הרוסית נתמך באופן משמעותי על ידי פולנים מהדוכסות הגדולה. לאחר מכן, הממשל הפרוסי בפיקודו של אוברפרזידנט אדוארד פלוטוול הידוע באנטי- פולוניזם שלו[1] הנהיג מערכת דיכוי מחמירה יותר נגד הפולנים. השלטונות הפרוסיים ניסו לגרש פולנים מהממשל כדי להחליש את האצולה הפולנית על ידי רכישת אדמותיה, ולאחר 1832, תפקידה של השפה הפולנית בחינוך נדחק באופן משמעותי. בוטל השלטון העצמי המקומי באחוזות האדמות של בעלי הקרקע, שנשלטה על ידי האצולה הפולנית, ובמקום זאת המדינה הפרוסית מינתה נציבים, מנזרים ונכסיהם הוחרמו על ידי פרוסיה.[1] בוטלה כהונתו של המושל (Statthalter). יושמה גרמניזציה של מוסדות, חינוך וכן באמצעות קולוניזציה.[3]
לפני שנת 1848 התגברו הדיכויים בדוכסות הגדולה, התחזקה הצנזורה, הובאו מתיישבים ממוצא גרמני.[4] הפגנות פטריוטיות גדולות נערכו לזכרו של אנטוני באבינסקי, חבר בחברה הדמוקרטית הפולנית. הוא נפצע מירי, כאשר הז'נדרם הפרוסי שניסה לעצור אותו, נלחם עמו. לאחר מכן נתפס באבינסקי, נידון למוות והוצא להורג בפוזן. הוצאתו להורג הפומבית בפברואר 1847 לוותה באבל ציבורי. בד ספוג בדמו ושרידים אחרים חולקו כשרידים לאומיים. תפילות גדולות נערכו לזכרו, לעיתים קרובות בניגוד לפקודות פרוסיה. חברי התכנסויות כאלה נרדפו על ידי המשטרה.[4] במקביל גדלה המודעות העצמית הלאומית בקרב האוכלוסייה הכפרית ממוצא פולני וגרמני כאחד. בעוד ששני שלישים מאוכלוסיית הדוכסות הגדולה זוהו כפולנים אתנים (בעיקר במרכז, בדרום ובמזרח), שליש ראה את עצמם כבני אתניות גרמנית. הסנטימנט האנטי-פרוסי גדל כתגובה למדיניות הגרמניזציה והדיכוי מצד השלטונות הפרוסיים וארגון הקונספירציה שנקרא Związek Plebejuszy מצא קרקע חזקה. הובילו אותו מוכר הספרים ולנטי סטפנסקי, המשורר רישארד ברווינסקי ועורך הדין יאקוב קראוטהופר-קרוטובסקי.[4]
.svg)
