PROFILPELAJAR.COM

הארי גורדון פרנקפורט
Harry Gordon Frankfurt
לידה	29 במאי 1929; לנגהורן, פנסילבניה, ארצות הברית
פטירה	16 ביולי 2023 (בגיל 94); סנטה מוניקה, קליפורניה, ארצות הברית
שם לידה	דוד ברנרד שטרן
מקום לימודים	אוניברסיטת ג'ונס הופקינס
מוסדות	אוניברסיטת פרינסטון; אוניברסיטת ייל; אוניברסיטת רוקפלר ;
תחומי עניין	פילוסופיה של המוסר, פילוסופיה של הנפש, פילוסופיה של הפעולה, רצון חופשי, אהבה
עיסוק	בולשיט
הושפע מ	דקארט, יום, קאנט, ויטגנשטיין
מדינה	ארצות הברית
יצירות ידועות	על "בולשיט"!
פרסים והוקרה	מלגת גוגנהיים

הארי גורדון פרנקפורט (באנגלית: Harry Gordon Frankfurt;‏ 29 במאי 1929 – 16 ביולי 2023) היה פילוסוף יהודי-אמריקאי,^[1] פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת פרינסטון, שם לימד מאז 1990 ועד 2002.^[2] הוא לימד גם באוניברסיטאות ייל, רוקפלר ואוהיו. זכה לפופולריות בציבור הרחב בשל ניתוחו הפילוסופי של מושג ה"בולשיט".

ביוגרפיה

הוא נולד ב-29 במאי 1929 בשם דוד ברנרד שטרן (David Bernard Stern) במעון לנשים בעיירה לנגהורן (Langhorne) בפנסילבניה. מיד לאחר לידתו אומץ על ידי הזוג פרנקפורט, זוג יהודים ממעמד הביניים, שנתנו לו את השם הארי גורדון. הוא גדל בברוקלין ובבולטימור, קיבל תואר ראשון בשנת 1949 ותואר דוקטור לפילוסופיה בשנת 1954 מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס.

הוא לימד באוניברסיטאות מדינת אוהיו (1956—1962), סוני בינגהמטון (1962—1963),^[3] אוניברסיטת רוקפלר (משנת 1963 ועד סגירת המחלקה לפילוסופיה בשנת 1976),^[4] אוניברסיטת ייל (משנת 1976, בה כיהן כיו"ר המחלקה לפילוסופיה 1978—1987),^[5] ולאחר מכן באוניברסיטת פרינסטון (1990—2002).^[6]

פרנקפורט היה עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים. הוא היה חבר אורח במכללת All Souls, אוניברסיטת אוקספורד. הוא כיהן כנשיא החטיבה המזרחית, האגודה הפילוסופית האמריקאית, והוא קיבל מלגות ומענקים מקרן גוגנהיים, הקרן הלאומית למדעי הרוח וקרן אנדרו מלון.

פילוסופיה

תחומי העניין העיקריים שלו כללו פילוסופיה של המוסר, פילוסופיית של הנפש, פילוסופיה של הפעולה, ורציונליזם במאה ה-17.

הוא נודע בשל פרשנותו לרציונליזם של דקארט, אולם עבודתו המשפיעה ביותר הייתה על חופש הרצון (אודותיו כתב מאמרים בולטים)^[7] בהתבסס על תפיסתו של רצון מסדר גבוה יותר ועל פיתוח מה שמכונה "הדוגמאות של פרנקפורט" - ניסויי מחשבה שנועדו להראות את האפשרות של מקרים בהם אדם לא יכול היה לבחור אחרת מכפי שבחר, אך האינטואיציה שלנו תהיה לומר שבכל זאת הסיטואציה לא מסירה מאותו אדם אחריות.^[8] פרנקפורט פיתח את השקפתו של דייוויד יום כי להיות חופשי זה לעשות מה שרוצים לעשות. הפרשנות שהציע למושג "קומפטיביליזם" פותחה על ידי פילוסופים אחרים.

בתקופה האחרונה לחייו כתב על אהבה ואכפתיות.

בולשיט

ערך מורחב – בולשיט

ערך מורחב – On Bullshit

בשנות השמונים פרסם את מאמרו המפורסם ביותר "On Bullshit" המהווה חקירה פילוסופית של מושג ה"בולשיט". במחקר זה פרנקפורט מבחין שבולשיט נבדל מן השקר, בכך שאין בו שום התחשבות באמת.

מישהו שמשקר ומישהו שאומר את האמת, כביכול משחקים משני הצדדים הנגדיים של אותו המשחק. כל אחד מגיב לעובדות כפי שהוא מבין אותן, אף שתגובת האחד מונחת על ידי האוטוריטה של האמת, בעוד שהשני מתריס בתגובתו כנגד האוטוריטה ומסרב להיענות לדרישותיה. מזבל-השכל [The bullshitter] מתעלם מהדרישות הללו לחלוטין. הוא לא מתריס כנגד האוטוריטה של האמת ומתנגד לה, כפי שעושה השקרן. הוא כלל לא מקדיש לה תשומת לב. לפיכך, הבולשיט הוא אויב גדול יותר של האמת משקרים.

המקור באנגלית

Someone who lies and someone who tells the truth are playing on opposite sides, so to speak, in the same game. Each responds to the facts as he understands them, although the response of the one is guided by the authority of the truth, while the response of the other defies that authority and refuses to meet its demands. The bullshitter ignores these demands altogether. He does not reject the authority of the truth, as the liar does, and oppose himself to it. He pays no attention to it at all. By virtue of this, bullshit is a greater enemy of the truth than lies are.

— Harry G. Frankfurt, On Bullshit: The Importance of What We Care About (Cambridge: Cambridge University Press, 1988)

המאמר פורסם מחדש כספר בשנת 2005 והפך לרב מכר מפתיע (שתורגם לעברית בשם: על "בולשיט"!). הצלחת הספר הובילה את פרנקפורט להופיע רבות בתקשורת, בין היתר בתוכנית הדיילי שואו של ג'ון סטיוארט.^[9]

בשנת 2006 הוציא ספר המשך, On Truth (על האמת) החוקר את אובדן ההערכה של החברה לאמת.

Doctrine of Sufficiency

במאמרו "Equality as a Moral Ideal" ביקר פרנקפורט את הרעיון לפיו שוויון יכול להוות אידיאל מוסרי כתשובה לשאלת החיים הטובים. השוויון בו פרקפורט עוסק הוא שוויון במשאבים והכנסות, וביקורתו מכוונת בעיקר כלפי עבודותו של תומאס נגל. כדי לבסס את טענתו פרנקפורט מעלה ארבעה טיעונים:

שוויון מצריך אנשים לעסוק בהשוואה, מה יש לאחרים, ולא בשאלה מה הצרכים שלהם ומה יספק אותם. התשובה לשאלה הזו צריכה להיות מתוך החוויה האישית של אדם את עצמו והיא לא צומחת מתוך העיסוק במה יש לאחרים. לאנשים הרבה יותר קל למצוא מה החלק השווה של העוגה מלמצוא מה מספיק לכל אחד מהם, כך שהשיח על שוויון גורם לדיון רדוד בשאלה.
תומכי השוויון מצביעים על הקשר בינו לערכים חיוביים, כמו אחווה וסולידריות, ועל הקשר של אי שוויון לתופעות שליליות שאנו נרתיעים מהן, כמו קניית כוח חברתי או פוליטי. פרנקפורט טוען שגם אם מקבלים את הטענה הזו במלואה היא לא מוכיחה את חשיבותו המוסרית של השוויון, אלא הופכת את הערך שלו לדבר הנגזר מהקשר שלו לתופעות אחרות, כלומר אם שוויון הוא טוב כי הוא מסייע לסולידריות בחברה אז הסולידריות היא התופעה בעלת הערך המוסרי.^[10] בנוסף, האינטואיציה השלילית שעולה בנו כשאנו חוזים באי שוויון היא פועל יוצא של מצב בו לצד החלש בחלוקה אין מספיק. מצב בו מתקיים אי שוויון בין אנשים שיש להם שפע לא מעורר בנו אינטואיציה מוסרית שיש פה פגם^[10]
עיקרון התפוקה השלילית הפוחתת בכל מה שקשור לכסף, אינו נכון. לפי טענת מצדדי השוויון, הערך של כל דולר הולך ופוחת ככל שלאדם יש יותר כסף, כלומר אם ניתן לאדם דולר כשיש לו עשרה דולרים, התפוקה שיפיק מהדולר תהיה גבוהה יותר מאם ניתן את אותו הדולר לאדם שיש לו מיליון דולר. פרנקפורט טוען שכסף הוא משאב מגוון מדי והוא מאפשר גישה להרבה משאבים אחרים, כך שאין סיבה להניח שהגירוי שאדם יפיק ככל שיהיה לו יותר כסף ילך ויפחת.^[10] בנוסף לכך, יש יכולת לחסוך כסף ולכן אם אדם רוצה לרכוש דבר שיספק לו אושר אז הדולר שהביא את התפוקה המרבית הוא הדולר שהביא את האדם לסכום בו יוכל לבצע את הרכישה, ולא הדולרים שקדמו לו.^[10]
יש מקרים שקיומו של שוויון מביא לתוצאות שליליות. לצורך הוכחת הטענה הוא משתמש בדוגמה מופשטת לפיה יש ארבעים יחידות משאב לקבוצה של עשרה אנשים, כאשר צריך חמש יחידות כדי לשרוד. אי אפשר לטעון שזה מוסרי לחלק באופן שווה את המשאבים, כי חלוקה שווה תוביל למוות של כל הקבוצה.^[10]

פרנקפורט מנסח שתי הנחת על בסיסן הוא מציג את התשובה שלו לשאלת החיים הטובים:

שהאדם הוא יחידה אוטונומית עצמאית ולפיכך הערך המוסרי בכל הנוגע לחלוקה נגזר מתוך המצב של האדם. הערכת הצרכים של אדם יכולה להתבצע רק מתוך החוויה של אדם את עצמו ולא ממצבם של אנשים אחרים.
אין סימטריה בין חיים טובים לחיים רעים והשינוי בין מצב של חיים רעים לחיים טובים הוא הבסיס המוסרי לחלוקת משאבים. הדוקטרינה מניחה שקיומם של חיים טובים בקרב אחרים לא יכול לכפר על מצב בו ישנם אנשים בחברה שחייהם לא מספיקים. יצחק בנבג'י מוצא השראה לתפיסה הזו להמשגה של מושג רווחה בתפיסה את ההבדל בין כאב להנאה.^[11] כאב הוא לא רק היעדר הנאה אלא תופעה שלילית שאנחנו לא מוכנים לחוות אותה באופן שווה להנאה. או במילותיו של המשורר האיטלקי מימי הביניים, פרנצ'סקו פטרארקה: "אלף הנאות לא שוות כאב אחד".

בחלק האחרון של המאמר פרנקפורט מפרט את התשובה שלו לשאלה איך ניתן לקבוע מה הוא הסף של החיים הטובים שקיום מתחתיו מחייב מבחינה מוסרית התערבות חלוקתית. פרנקפורט מציע להסתכל על הסף כדרישה לסטנדרט מסוים כדרישה לתקן מינימלי.^[10] הדרך לקבוע אם לאדם יש מספיק היא על ידי קביעה של האדם שיותר כסף לא ישפר את שביעות רצונו מחייו. אדם שחי חיים טובים מבחינת דוקטרינת המספיקנות הוא מי שאין לו טענות מהותיות על החיים או כאשר הטענות שלו נוגעות לדברים שלא ניתן לכמת לערך כלכלי, כמו אהבה או תחושת משמעות. יסוד חשוב נוסף שפרנקפורט מצביע עליו הוא הביטחון בכך שאדם ימשיך לחיות חיים טובים. אנשים לא רוצים לחיות חיים בקרבת הסף ולפחד באופן קובע מהאפשרות שהם עלולים ליפול מתחתיו. הוא קובע שאנשים שיש להם מספיק בקושי, דינם לפי הדוקטרינה כאילו אין להם מספיק.^[10]