האסלאם הסוני היא הדת הדומיננטית בירדן. המוסלמים מהווים כ-95% מאוכלוסיית המדינה.[2]
בירדן נמצאת אוכלוסייה קטנה של אחמדים,[3] ושל שיעים, רובם מהגרים עיראקים ולבנונים.[4]
המדינה מתגאה באחת הקהילות הנוצריות הוותיקות בעולם, המתקיימת ביחד עם שאר האוכלוסייה. הם היוו כ-4.2% מהאוכלוסייה בשנת 2005, כשבירדן חיו 5 מיליון תושבים.[5] משנות השלושים, קיימת ירידה של כ -20%, בעיקר כתוצאה משיעורי הגירה מוסלמים גבוהים למדינה. יותר ממחציתם יוונים אורתודוקסים. השאר הם לטיניים ויוונים טקסיים-קתולים, אורתודוקסים סורים, פרוטסטנטים וארמנים. נוצרים ירדנים במדינה של כמעט 10 מיליון מונים כ־250,000-400,000 למעט עשרות אלפי נוצרים סורים ועיראקים במדינה.[6] במחקר משנת 2015 מעריכים כי 6,500 מאמינים נוצרים מגיעים מרקע מוסלמי במדינה, רובם שייכים לסוג של פרוטסטנטיות.[7]
ישנם כ-20,000 עד 32,000 דרוזים המתגוררים בעיקר בצפון ירדן, ואילו ישנם פחות מ-800 ירדנים בהאים, בעיקר גרים בכפר אדסיה ליד בקעת הירדן.[8]
אין מגבלות חוקיות על יהודים, אך בשנת 2006 דווח כי אין אזרחים יהודים.[9] הבהאים[10] ומיעוטים דתיים אחרים לא מוכרים עומדים בפני כמה הגבלות.[11]
תפוצה
האחוזים משתנים מעט בערים ואזורים שונים, למשל בדרום ירדן ובערים כמו זרקא יש את האחוז הגבוה ביותר של מוסלמים, ואילו בעמאן, אירביד, מידבא, סלט וכרכ יש קהילות נוצריות גדולות מהממוצע הארצי, והעיירות פוח'ייס, אל חוסן ואלג'ון יש רוב נוצרי או קהילה נוצרית גדולה יותר מהממוצע הארצי. בכפרים אחדים היו אוכלוסיות נוצריות/מוסלמיות מעורבות, כמו קופראנג'ה וריימון בצפון.
אנגליקנים / אפיסקופלים בירדן נמצאים תחת פיקוחו של הבישוף האנגליקני בירושלים. כנסיית הגואל בעמאן היא הקהילה הגדולה ביותר מכל הבישופות האנגליקניות בירושלים. כנסיות אפיסקופליות אחרות נמצאות באשראפייה, סלט, זרקא, מחנה הפליטים מארקה, אירביד, אל חוסן ועקבה.
חיי חברה
באופן כללי, מוסלמים ונוצרים חיים יחד ללא בעיות משמעותיות ביחס להבדלים ואפליה.[דרוש מקור] עם זאת, המיעוטים הקטנים ביותר, המורכבים משיעיים, דרוזים ובהאיים, חווים את מידת האפליה הדתית הגדולה ביותר מצד הממשלה.[12] דוגמאות כוללות מקרים של דחיית ממשלת ירדן להכיר בבני האמונה הבהאית ובכנסייה האנגליקנית.[13]
חופש דת
דת המדינה הלאומית היא אסלאם, אך החוקה הירדנית מאפשרת את החופש לעסוק בדת אחרת בהתאם למנהגים הנשמרים בממלכה, אלא אם כן הם מפרים את הסדר הציבורי או את המוסר.
נושאים מסוימים, כגון המרת דת, שנויים במחלוקת. אף על פי שהתאסלמות נקייה יחסית מסיבוכים משפטיים, מי שרוצה לעזוב את דת האסלאם מסתכן באובדן זכויות אזרח ומתמודד עם לחץ חברתי עצום. בין המגבלות נגד מיעוטים דתיים ניתן למנות:
ממשלת ירדן יכולה לשלול הכרה בדת.
הבהאים אינם מורשים להקים בתי ספר, מקומות תפילה או בתי קברות.
מלבד נוצרים, לכל שאר המיעוטים שאינם מוסלמים אין בתי משפט משלהם לפסוק מעמד אישי וענייני משפחה.
מיסיונרים נוצרים אינם רשאים להטביל או להמיר מוסלמים.
נשים מוסלמיות אינן יכולות להינשא לגברים לא מוסלמים כמו נוצרים עד שהגברים מתאסלמים על פי חוק.
מכיוון שנאסר על מוסלמים להמיר את דתם לפי חוק השריעה, המומרים מהאסלאם אינם יכולים לשנות את דתם ברשומות הממשלתיות. עם זאת, המתאסלמים נדרשים לשנות את הזיהוי הדתי שלהם ל"מוסלמי" ברשומות הממשלתיות ובמסמכים האזרחיים."[14]
ביוני 2006, פרסמה הממשלה את "האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ומדיניות" בעיתון הרשמי של הממשלה. סעיף 18 באמנה זו מספק חופש דת.
