יצירותיה של רקנאטי, היו מחוויה וזיכרון אישי וקולקטיבי, כמחווה לתרבויות עתיקות, לאדמה ולזמן. היא שילבה בין פיסול וציור שהתכתבו מטפורית עם סוגיות שונות, בשילוב של צורה ותוכן.
בציוריה היא השתמשה בבדים אותם היא עיצבה לתוך תבניות. היא השתמשה בשילוב של קווים זוויתיים ומעוקלים וגוונים שחיברו בין המאופק לפרוע והאינסטינקטיבי. צבעי הבז' הגיעו ממדבריותהמזרח התיכון, אליהם התערבבו גוונים כחולים שהעבירו מצב רוח דרמטי וגווני לבן טהורים. שילוב הגוונים העניק לעבודה קצב, תוך שילוב של חלומות בהקיץ, עבר והווה.
רקנאטי זכתה בפרס האביב של קרן התרבות אמריקה-ישראל (1967) ויקירת המועצה לישראל יפה (2005)[2] על כך שלוותה את המועצה מראשיתה, ובשיתוף עם בעלה ייסדו את המרכז הלימודי של המועצה בתל אביב, ותרמו להטמעת המודעות לערכי ישראל יפה.
