בינואר 2013 הועלה עיבוד נוסף של "דולי סיטי" בתיאטרון האוניברסיטה של אוניברסיטת תל אביב, בעיבוד של עדי ברק ובבימוי של נתי בן-חנן, תלמידה לתואר שני במסלול שחקן יוצר-חוקר בחוג לאמנות התיאטרון. הטקסט של המחזה נאמן מאוד לזה של הרומן המקורי.
הבמאית נתי בן חנן סיפרה על יחסה לרומן "דולי סיטי":
אני קוראת את המעשים של דולי כהקצנה של החרדה שנטועה בלב של כל אמא, הקצנה של האזורים שאנחנו לא שולטות בהם, וההקצנה הזו מעוררת אצלי המון אמפתיה. אני אוהבת את הדרך שבה קסטל-בלום מתארת את עוצמת הרגשות שבהורות, את זה שהיא בוחרת לשים על השולחן דברים שלא תמיד לגיטימי להגיד בקול - האימהות כחוויה מעוררת אימה, כשק של חרדות.[1]
על עיבוד הספר למחזה כתב/ה עדי ברק:
קשה לעבד את דולי סיטי למחזה. קשה, כי הספר כתוב כמונולוג אחד ארוך, ואין כמעט דו-שיח, אלא אם כן בין דולי לבין עצמה, ולעיתים, פה ושם, בין דולי לבין דמויות המצייתות לחוקי הסיוט, מופיעות ונעלמות זמן קצר אחרי שהופיעו. ... הספר, כאמור, מסופר בקולה של דולי, בגוף ראשון, ואילו הבמה מבקשת את הריבוי שבאותו מונולוג, את הצפיפות שבו. דולי סיטי אינה מונודרמה. היא מבקשת להיות בלגן, עומס. כדי לפתור את הקושי הזה הענקתי חלקים מהטקסט של דולי לדמויות שעליהן היא מספרת. וכך הגוף הראשון של דולי הופך לגוף שלישי. המונולוג הופך לדיאלוג עם הדמויות שמתפצלות ממנה - האם, האחות, המאהב, עובר האורח, העיר כולה. הקהילה. המקהלה.[2]
