בשנת 1667 נמנו בדולהינוב 485 יהודים, בשנת 1847 נמנו 1,194 יהודים, ובשנת 1897 נמנו בו 2,559 יהודים, כשלושה רבעים מאוכלוסייתו. ב-1925 נמנו כ-2500 יהודים. בין מלחמות העולם חיו ביישוב כ-3,000 יהודים, כמחצית מאוכלוסייתו. בשנים אלה פעלו בכפר מפלגות ותנועות נוערציוניות, וכן אגודת ישראל והבונד. כמו כן, פעל בכפר בית ספר מרשת תרבות. עם כניסת הסובייטים לכפר בספטמבר 1939 הולאמו בו עסקים פרטיים, ושפת הלימוד בבתי הספר הייתה יידיש.
עם פרוץ מבצע ברברוסה הגיעו לכפר פליטים יהודים רבים. ב-7 ביולי 1941 נכבש הכפר בידי הגרמנים, ואלו החלו מיד במעשי שוד ורצח של יהודים בו. ב-20 ביולי 1941 נלקחו כ-1,000 גברים יהודים מהכפר לעבודות כפייה, וכעבור חמישה ימים הוטלו על יהודי היישוב גזירות שונות, ובהן חובת ענידת אות מזהה, הגבלות תנועה וחובת תשלום סכומי כופר, תוך לקיחת ילדים כבני ערובה.
ב-1 באפריל 1942 נורו ונשרפו כ-800 יהודים בכפר. לאחר מכן רוכזו יהודי היישוב בגטו קטן שהוקם בו. ב-27 עד 29 באפריל 1942 נרצחו כ-1,200 מיושבי הגטו מחוץ לעיר, וב-22 במאי 1942 נרצחו גם כ-300 היהודים בעלי המקצועות שהושארו בו. לאחר אקציה זו הוכרז היישוב רשמית כ"נקי מיהודים", והגרמנים ביצעו מצוד אחר יהודים שנמלטו ממנו ליערות. מספר יהודים מהכפר שנמלטו ליערות הצטרפו ליחידות פרטיזנים, ובמקרה אחד נכנסו ליישוב, ולקחו ממנו נשק וציוד.