הדגם הרב-קוטבי (נקרא גם: הדגם הרב-מוקדי) הוא דגם התפתחות ערים שנוסח בשנת 1945 על ידי שני חוקרים וגאוגרפיםאמריקאים בשם צ'נסי האריס ואדוארד אולמן. היה זה ניסיון נוסף לתאר בצורה סכמתית את התפתחות הערים.[1]
קדם להם ״הדגם המעגלי״ שתיאר התפתחות עיר בצורת טבעות קונצנטריות שניסח ארנסט ברג'ס (1925/1929) ו״דגם מגזרי״ של הומר הויט (1939) שנחשבו למודלים הקלסיים של התפתחות עירונית. הדגם המעגלי של ברג'ס בה לתאר תהליך של צמיחת העיר מהמוקד ההיסטורי הראשוני שלה כלפי חוץ - התרחבותה לפי תקופות היסטוריות. תהליך שהוא נכון בהכללה רחבה. הביקורת כנגד הדגם המעגלי, נבעה מההנחה התיאורתית המוטעית שהעיר מתפתחת לכל הכיוונים במידה שווה, לכן נוצרת הצורה המעגלית שטען המודל.
עשור לאחר מכן, ערב מלחמת העולם השנייה פרסם הוייט את המודל השני - כשהוא מביא בחשבון כי לאורך דרכים, נהרות, קווי מסילות ברזל - הערים תתפתחנה מהר יותר, ולכן יתקבל לפי דעתו הדגם שנקרא גזרתי.
דגם הדגם של האריס ואולמן. אפשר להבחין בהתאם לצבעים במע״ר, ובמוקדים הנוספים ובחלוקת האוכלוסייה לאזורים סוציו-כלכליים שונים, שהתרחש בתהליך התפתחות העיר.
בניגוד לשני קודמיהם, האריס ואולמן הניחו כי כאשר העיר גדלה, נוצרים בה מרכזי צמיחה חדשים הנוספים למרכז הישן, הוותיק וההיסטורי. הם לא הניחו הנחות של פיזור אחיד במרחב של האוכלוסייה והמשאבים, ולא הניחו שהנוף הוא אחיד ומישורי כמו שהניח ברג'ס. מכאן הם הגיעו למסקנה כי העיר המתפתחת יוצרת מבנה רב-מוקדי.
כאמור זהו שינוי מהותי לעומת המודלים הקודמים שגרסו קיום של מרכז עירוני יחיד, תופעה שהייתה נכונה בערים קטנות ובשלבים ההיסטוריים שלפני המהפכה התעשייתית והתחבורתית.
מלבד ההכרה בהתפתחות מוקדים נוספים, המודל של האריס ואולמן שחרר את האילוץ הגאומטרי של המודלים הקודמים כמו הדגם המעגלי. שחרור האילוץ הגאומטרי מהמודל איפשר להתאים אותו למספר רב יותר של ערים, ובכך לקרב את הרעיון התאורתי שבהם למציאות ההיסטורית והגאוגרפית.
בנוסף לכך, הדגם הרב-מוקדי, ניסה להסביר גם את מיקום האוכלוסייה על פי מצבה הסוציו-כלכלי, בהקשר להתפתחות העיר וערך הקרקע ככל שמתרחקים מהמרכז. בהנחה שהמרכז העירוני הראשי (מע״ר) מהווה את המרכז ההיסטורי של העיר, נמצא סביבו רבעים של מגורי עוני הקשורים לבנייה הישנה ולהגירת האוכלוסייה העשירה החוצה לאזורים החדשים, תוך השענות על אמצעי התחבורה המודרניים - כרכבת, מכונית או רכבות תחתית.
בנוסף לכך, המודל הרב-מוקדי, לא תייג את המרכזים הנוספים כמע״ר, והם יכולים להיות מבחינת המודל מרכזי תעשייה, תיירות, תרבות, אוניברסיטאות וכדומה. לכל אלה המכנה המשותף הוא היותם מרכזי צמיחה שסביבם יתרכזו תפקודים כלכליים ואזורי מגורים.
כמובן שהאריס ואולמן, חוו את המהפכה העירונית שהתרחשה בעקבות המכונית בנוסף למהפכה שהביאו מסילות הברזל עם התפתחות העיר מהמחצית השנייה של המאה ה-19. הם הכירו את התפתחות העיר שיקגו, וראו את צמיחתה לאורך נתיבי התחבורה היבשתית והימית, ואת התיעוש הכבד שעברה וגזרו ממנה את המודל הכללי שניסחו. ייתכן והתמחותו של אולמן בגאוגרפיה של תחבורה הגבירה את תשומת ליבם לחשיבותה בהתפתחות העיר.
מבחינת ההיסטוריה של הגאוגרפיה, המודל של האריס ואולמן, נוסח כמה שנים בלבד, לפני שהתרחשה המהפכה הכמותית, שהעבירה את שיטות החקירה בגאוגרפיה מהכיוון התאורי כפי שנעשה במודלים אלה, לכיוון אנליטי פוזיטיביסטי - אולמן היה אחד החלוצים והמחוללים של מהפכה זו.
הערות שוליים
^Harris, C. D.; Ullman, E. L. (1945-01-01). "The Nature of Cities". The Annals of the American Academy of Political and Social Science. 242: 7–17.
