דב אור-נר נולד בפריז, צרפת, בשם ברנרד ארנר (Erner). הוריו, וולף ופאני ארנר, היו מהגרים פולנים שעסקו במסחר בגדים. המשפחה הייתה חילונית ודב, ואחיו הצעיר ליאון, נשלחו ללמוד בבתי ספר כלליים. בנעוריו עברה המשפחה להתגורר באזור פנטין (אנ'), שבפרוורי פריז.[1] בילדותו הרבה לעסוק בציור, בין היתר של גיבורי קומיקס.
לאחר פלישת גרמניה הנאצית לצרפת, בשנת 1940, עברה המשפחה לכפר מרוחק בו התגורר אחי האב. לאחר כשנה נעצרו הדוד ורעייתו ובסוף שנת 1941 או בתחילת 1942 נעצרה המשפחה והועברה לבית סוהר בעיר אוסר. לאחר כמה ימים שוחררו דב ואחיו, בהיותם אזרחי צרפת ואילו ההורים נשארו במאסר ולבסוף נספו באושוויץ. לאחר שחרורו מבית הכלא עבר אור-נר להתגורר עם דודתו מארי, שלא הצהירה על יהדותה. כעבור כמה חודשים נשלחו אור-נר, אחיו ובן-דודם פול לטולוז. שם, נתפשו בידי הורמאכט ונאסרו לתקופה של כשבועיים. לאחר תקופה קצרה נשלחו שוב לטולוז, שם התגוררו בבית של קרובת משפחה. כעבור כמה חודשים הועבר אור-נר למנזר בוילמור-סור-טארן, שם שהו ילדים יהודים נוספים בתמיכת המסדר הקתולי הסלסיאני של דון בוסקו (Salesians of Don Bosco) ואוגוסט אריבה. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה נשלחו אור-נר ואחיו לבית ספר מקצועי לפרוונות, בעזרת מלגה שהוענקה לו כיתום מלחמה צרפתי. "הייתי די אלים וקשור בחבורות רחוב", תיאר אור-נר את התקופה. "אמרתי בעבר שאם לא הייתי יוצר, אולי הייתי מתעסק ברצח או בשוד".[2]
הוא עבד במקצוע הפרוונות ובעבודות מזדמנות שונות ובמקביל למד בלימודי ערב לתעודת בגרות ובקורסים שונים. באותה עת היה פעיל במסגרת אגודת הספורט "מכבי" בצרפת וכן השתתף בפעילות של המפלגה הקומוניסטית בפריז. בשנת 1949 אף התמנה למדריך. הוא נשלח למרכזים יהודיים בצרפת כדי להקים קיני תנועת נוער.
בקיץ שנת 1950 הגיע לישראל עבור קורס הדרכה בן חודש וחצי שהתקיים בקיבוץ ניצנים. "לא ידעתי דבר על פלשתינה, לא על ארץ ישראל, אבל החלטתי להפוך את הנסיעה הזו למעין חופשה קצרה".[3] השהות בישראל הניעה את אור-נר לשקול הגירה לישראל, ובייחוד למסגרת קיבוצית.[4] עם שובו לצרפת התמנה לתפקיד סגן מנהל חוה להכשרה חקלאית של ארגון "הנוער הציוני", שמוקמה כ-300 ק"מ מפריז ובה הוכשרו בני נוער מתוניס בחקלאות לפני עלייתם לישראל. ב-1951 הצטרף אור-נר לתנועת "השומר הצעיר", שהייתה בעלת עמדות סוציאליסטיות יותר. במסגרת זו הוא השתתף בהכשרה חקלאית שהתקיימה בדרום צרפת.
1952–1975
סדנה לאמנות מושגית לאמני התנועה הקיבוצית, סטודיו יואב בראל, פ"ת, יוני 1970. יושבים מימין לשמאל: דב אור-נר, לינה רובין ויואב בראל
ב-1952 עלה לישראל במסגרת קבוצה של השומר הצעיר, שנשלחה לקיבוץ דליה. בקיבוץ הכיר את האמן שלמה מאיר והחל לצייר נופים בצבעי גואש. בין השנים 1952–1954 שירת בצה"ל במסגרת הנח"ל. לאחר כשנה וחצי עבר "הגרעין הצרפתי" לחצור. שם, הכיר את שושנה מרמור, אשר ששימשה כמורה שכירה לספרות בקיבוץ. השנים נישאו בשנת 1955. ב-1954 פורסמו רישומים וציורים שלו בכתב העת "במחנה". במהלך המחצית השנייה של שנות ה-50 של המאה ה-20 החל לעסוק באמנות באופן רציף כאוטודידקט.
בשנת 1955 נשלח לקיבוץ בית ניר הצעיר, על מנת לעזור בו. הוא המשיך לצייר בתקופה זו ומציג תערוכה מעבודותיו בחדר האוכל של הקיבוץ. לאחר שובו לחצור קיבל צריף על מנת שישמש כסטודיו, וכן אושר לו יום אמנות אחד בשבוע. בין היתר עסק בהכנת קישוטים לחגים ואירועים בחדר האוכל הקיבוצי.
בין השנים 1962–1963 הוא למד כמה חודשים אצל הפסל רודי להמן בגבעתיים. עבודותיו מאותה תקופה כללו בעיקר ציורי פיגורבי וסוריאליסטי, שלא נשמר ברובו. בשנת 1968 הציג תערוכת יחיד ראשונה במוזיאון השפלה שבקיבוץ כפר מנחם וכללה תגובות למלחמת ששת הימים. במחצית השנייה של העשור עסק אור-נר גם ביצירת דגמים לפסלי חוץ מופשטים וגאומטריים שכונו "היכלי שמש", ושאבו את השראתם הן מן הפיסול המודרני והן מאמנות מצרים העתיקה.[5]
במהלך העשור החל אור-נר להיחשף לשיח האמנות אודות מעמדו של האובייקט האמנותי. בין היתר הוא ציין את ספרו של רובר לבל (אנ') על מרסל דושאן (1959), אליו נחשף במחצית שנות ה-60.[6] עבודתו המושגית הראשונה, הגם שהייתה חסרה עדיין את המטען התאורטי המאוחר, נקראה "הפגשה" או "בחזרה לטבע" (1969), במסגרתה פיזר את תכולת הסטודיו שלו בדשא המרכזי של קיבוצו. העבודה ביקשה ליצור "מצב של התייחסות הדדית" בהקשר של "חומר תרבותי" של האמן. בשנת 1970 השתתף בסדנה קונספטואלית בת 5 ימים לאמני הקיבוץ הארצי בהנחיית יואב בראל.
בשנת 1975 פיתח את רעיון "מוזיאון המוזיאונים" – מסגרת רעיונית לפעילותו האמנותית. במקום מבנה המשמר אובייקטים, תפש אור-נר את המוזיאון כבסיס לפעולה חברתית, המנוסחת באמצעים של האמנות. "'מוזיאון המוזיאונים'", כתב אור-נר, "נולד כדי לספר ולהציג מוזיאונים לאמנות על מנת לשמור את זיכרון הדברים והמוטיבציות שגרמו להיווצרות והתפתחות ה'מוזיאון'". במסגרת זו יצר אור-נר פעולות אמנותיות שבחנו את גבולות ההסכמה החברתית ועשו שימוש בטכניקות ששאבו משדות המחקר החוץ אמנותי כגון איסוף, קטלוג וכדומה.
דוגמה לכך ניתן היה למצוא בעבודה "מיחזור", שנוצרה בשנת 1975 במסגרת תערוכה קבוצתית שנערכה במוזיאון ישראל בנושא מחזור. על פי אור-נר הייתה זו העבודה הראשונה במסגרת "מוזיאון המוזיאוניים".[8] בעבודה אסף אור-נר את האשפה המשרדית שהצטברה במוזיאון במשך יום אחד, וקבר אותה על מנת ליצור "ארכאולוגיה עתידית". חלקים אחדים מן האשפה נשלחו, בתוך שקיות פלסטיק, אל אמנים שונים בישראל וברחבי העולם, תוך בקשה לשלוח אותם בחזרה כשהם ממוחזרים. חלק מן המעטפות שקיבל אור-נר בחזרה מן האמנים הוצגו בתערוכה "סדנה פתוחה", שנערכה אף היא במוזיאון.
במקביל לעיסוקו בטבעם של האמנות ומוסד המוזיאון, הרבה אור-נר לעסוק בחוויה הקיבוצית. בעבודות כגון "לחיות עם הטלוויזיה" (1974), "הסעודה האחרונה" (1979), "פרהויזיה" (1980) ועוד יצר אור-נר מבנים וטקסים שהצביעו על מגמות משתנות בחברה הקיבוצית. במקביל, עסקו העבודות גם במנגנונים של שימור וכליה, האופייניים לעבודתו של אור-נר.
במהלך שנות ה-80 היה אור-נר שותף למרבית סדרת התערוכות "המשותף קיבוץ" וכן השתף בכמה תערוכות של קבוצת רדיוס. חלק מן העבודות שהציג בהן נשאו אופי פוליטי. בשנת 1978 יצר בר-אור את המיצג "כלוב השלום", במסגרתו נעל את עצמו בתוכו, כשהוא לובש חולצה שעליה מודפס הטקסט "Museum of Musems" (באנגלית: "מוזיאון המוזיאונים").[9]
בסדרת עבודות אחרת מ-1982, שנוצרה על רקע מלחמת לבנון, עימת בין העתקי ציורים מוגדלים בשחור-לבן של אל גרקו, לבין תצלומים של אדם בעל יד תותבת.[10] שעל פי אמנון ברזל "מעיד, ולא מסמל, סיטואציה עכשווית.[11] בעבודות אחרות מאותה תקופה השתיל את התותבת ברישום "האדם הוויטרובי", מאת לאונרדו דה וינצ'י או עימת אותה עם יד האל מן הציור "בריאת האדם" מאת מיכלאנג'לו.
בשנת 1987 נתקל אור-נר בתבליט מצרי המציג את אחנתון הסוגד לאל אתן, המהווה מיזוג של אמון ורע. "במיוחד הושפעתי", כתב אור-נר, "מקרני השמש המחזיקות בסימן הכתב לציון המילה 'חיים' וצורות מוארכות הנגמרות במשפך, ביד הדמויות. מילאתי מחברות בווריאציות של אותם הנושאים".[12]
במקביל החל אור-נר להתעניין בנושאים של שימור אנרגיה סולארית ואגירתה. לצד בניית פסלי עץ גדולי ממדים, ששילבו בתוכם משטחי תאים פוטו-וולטאים, יצר אור-נר גם עבודות ששילבו מכשירים כמקררים וכספות, כביטוי מטאפורי של שימור היסטוריה וזיכרון. פסל כזה הוצג בשנת 1990 בתערוכה הקבוצתית "בין הגאומטרי לפיגורטיבי", שהתקיימה בבית האמנים תל אביב.
הביטוי הבולט לעיסוק זה הוא סדרת המודלים שיצר עבור "מוזיאון המלחמה" (1987–1990) – מסגרת שהייתה עתידה להציג את תולדות האנושות דרך ההיסטוריה של המלחמות. בפסלו "אתרים של רע" (1987–1989), שהוצב ב"מגדל רסקו" (לימים מגדל דניאל פריש), מבוסס על דגמים אלו. ההצבה הייתה תולדה של תחרות שקיימו הקיבוץ הארצי ועיריית תל אביב-יפו בין הצעות של עשרה אמנים חברי קיבוץ[13] הפסל מכיל מגדל עשוי פלדת אל-חלד ועליו משטח פוטו-וולטאי, הנחשף במשך שלוש שעות ביום לאור השמש. אנרגיה זו מספיקה להפעיל תאורה ומשאבה המזרימה מים בין שתי בריכות הנמצאות תחת מבנה פתוח דמוי בית, העשוי אף הוא מפלדת אל-חלד.
ב-1991 הוצגה בגלריה הקיבוץ תערוכת יחיד של אור-נר תחת השם "אבוקות שמש ושדות מגנטיים", לאחר שתערוכתו המתוכננת "מאגרי רע" התבטלה בגלל מלחמת המפרץ. התערוכה שלבה בין עבודות דו-ממדיות ובהן מבנים גאומטריים ומדעיים לבין אורנמנטיקה שמקורה בעותק של הקוראן מן המאה ה-11 בעיראק. בנוסף, הוצג בתערוכה מבנה עץ סולרי המדמה "לולאה מגנטית".[14]
במקביל, החל אור-נר להציג עבודות רישום וציור, חלקן גדולות ממדים. בעבודות אלו הופיעו דימויים של מוטציות אנושיות (המתייחס גם אל אסון צ'רנוביל), לצד מבנים דימויי מבנים גאומטריים. סביב דימויים אלו בנה או-נר את הקונספט של "מוזיאון המלחמה", העתיד להציג את ההיסטוריה האנושית דרך מלחמות העבר.[15]
שנות ה-90
על אף שיצירתו של אור-נר שמרה במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 על המחשבה המושגית, הרי הייתה זו תקופה של נטישת המדיה האוונגרדית לטובת עשייה מסורתית יותר. מדיה כמיצב החליפו את הפעולה הישירה ואת המפגש הבלתי אמצעי עם הצופים. בעשייתו בתקופה זו בולט השימוש ב-[השלמת רעיון].
בתקופה זו החל אור-נר לעשות שימוש בכספות כדימוי אמנותי של שימור וכאובייקט אמנותי. הדבר קשור גם אל הקמת מפעל "SafePlace" לייצור כספות, שבשנת 1987 הוקם בחצור. "יעוד הכספת הוא לשמר אובייקטים בעלי ערך כספי או אמנותי רב", כתב אור-נר על השימוש באובייקט זה. "בנקודה זו משתלבים תפקידי המוזיאון לאמנות והכספות כמאגר מוזאוני מזערי. הכספת מתפקדת כמוזיאון זעיר המשמר זיכרונות אבודים".[16]
בעוד חלק מן הכספות אכלסו דימויים פואטים, מרביתם עומתו עם המציאות החברתית והפוליטית. בעבודה "סייף פלייס מוזיאון" (1994), לדוגמה, שהוצגה בסימפוזיון "תל חי 94: מפגש אמנות בת זמננו", הציב האמן 10 כספות במעגל. צג כל מהן הציג תאריך הקשור לסכסוך הישראלי-ערבי, החל מתל חי (1920) ועד למלחמת לבנון הראשונה (1981). בתוך הכספות הניח אור-נר חפצים שונים, בהם יצירות אמנות של בלו סימיון פיינרו ואחרים.
מח הצמה
דימוי נוסף שהחל להופיע ביצירתו בשנים אלו, בסדרה של שיתופי פעולה עם שי זכאי, היה דימוי ציורי של מח ושל ניוונו וניוון הזיכרון, כתוצאה ממחלת אלצהיימר.[17] אלו בוצעו בעבודות דו-ממדיות גדולות או כמודל תלת-ממדי דמוי עציץ. סדרת התערוכות "מוח הצמה", שהציגו השניים במחצית השנייה של שנות ה-90 הציגו אובייקטים ריזומטיים, סרטי וידאו ארט ואובייקטים נוספים שיצרו מבנים של סדר ואי-סדר.
בשנות ה-2000 אימץ אור-נר פְּסֶבְדוֹנִים בשם "בד רנרוא", ששמה הוא איות שמו של אור-נר במהופך משמאל לימין. זו היא דמות בדיונית, שתוי פניה דומים לזה של אדולף היטלר. הדמות הופיע לראשונה בתערוכה "ידידי היטלר" (2006) ומאז הופיעה כדימוי בעבודות רישום רבות. בר רנראור מופיע כדמות המשתכפלת שוב ושוב כאנטיתזה היברידית לשלמות הקלאסית, עד ליצירת פארודיה.[18] בסדרת הרישומים "הפועל טרזינשטאט" (2006), לדוגמה, מוכפלות דמויותיהם של היטלר ודמות של גמד, כשחקני קבוצות כדורגל בתלבושות צבעוניות.[19]בנוסף, הדמות הופיע גם במיצגים שבהם הופיע אור נר, כשהוא לבוש גלימה אדומה ארוכה ולראשו הוא עוטה מסכה בדמות היטלר. משה צוקרמן ראה בדמות זו כ"דימוי מוחלט של סמביוזה בין המרצח לקרבנו".[20] בתוך עולם דיאלקטי של "התרבות והזוועה, הברבריות והשגב, היופי והבעתה".[21]
בתערוכה קבוצתית שהתקיימה במרכז לאמנות עכשווית "פירמידה" בחיפה, הציג אור-נר, בשיתוף עם האמנית ג'וזיאן ונונו, סדרה של הדפסים, עליהם חתימתו המזויפת של היטלר. העבודה עוררה תגובות רבות שמחו כנגד הצגת יצירותיו של היטלר בישראל.[דרושה הבהרה]
בשנת 2023 הציג אור-נר תערוכת יחיד ובה עבודות רישום חדשות. בסדרת הרישומים "מלון המצורעות", יצר האמן דימויים אקספרסיוניסטים של דמויות אנוש, שאוחסנו כקבצים דיגיטליים. אלו הודפסו לקהל על פי דרישה. בכך, חזר אור-נר לשאלות על בעלות, ערך כלכלי ואופני תצוגה של אמנות, שאפיינו את עבודתו המוקדמת.[22]
^ראו: תמיר, טלי (עורכת), דב אור-נר: פעולות בפלנטה קרובה 2070-1970, הקיבוץ המאוחד, 2014, עמ' 37-36
^ראו: אור-נר, דב, [על מרסל דושאן], סטודיו, כתב עת לאמנות, מס' 53, מאי–יוני 1994, ע' 27
^ראו: תמיר, טלי (עורכת), דב אור-נר: פעולות בפלנטה קרובה 1970–2070, הקיבוץ המאוחד, 2014, עמ' 236
^ראו: דב אור-נר, מוזיאון המוזיאונים, הקיבוץ ציור ופיסול, תל אביב-יפו, 1979. פעולות מחזור קודמות התרחשו ביפן (1972) ובית הקיבוץ הארצי בתל אביב-יפו, אך היו חסרות את ממד התצוגה.
^ראו: טליה רפפורט, "בלי מחיצות", דבר, 1 בדצמבר 1978, עמ' 21
^ראו: המשותף קיבוץ מס' 3, גלריה הקיבוץ, תל אביב, 1983
^ברזל, אמנון, גזיר עיתון ללא מקור בנושא המשותף קיבוץ מס' 3, ארכיון דב אור-נר, המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית, חולון
^אור-נר, דב, "צופרי רע", 1991 [טקסט תערוכה], ארכיון דב אור-נר, המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית
^ראו: מנדס, נילי, "אתרי הרע", מעריב ת"א, 6 באוקטובר 1989
^ראו: שמשי, ציונה, "השמש של אור-נר", הארץ, 21 באוקטובר 1991
^ראו: תמיר, טלי (עורכת), דב אור-נר: פעולות בפלנטה קרובה 2070-1970, הקיבוץ המאוחד, 2014, עמ' 178–197
^אורנר, דב, "The "Safe Place Museum of Artis'ashhes", דף משוכפל, שנות ה-90 של המאה ה-20(?), ארכיון דב אור-נר, המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית, חולון. טקסט זה שייך, כנראה לעבודה "מקום בטוח" (1994), שהוצגה בתערוכה קבוצתית ביד יערי במסגרת ארט פוקוס.
^בעבודה שהוצגה בתערוכה בגלריה שרה לוי בשנת 1996, לדוגמה, התלווה לציורי המח כספת ובה הקלטת קולו של המשוררדן פגיס המקריא שיר מתוך ספרו "מח" (1976).
^ראו: ליאב מזרחי, "היטלר כמופע דראג", בתוך: תמיר, טלי (עורכת), דב אור-נר: בד רנרוא, הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 17–18, 21
^ראו: דב אור-נר: הפועל טרזינשטאט, [חמו"ל], חצור, 2006
^צוקרמן, משה, "היטלריאדה", בתוך: תמיר, טלי (עורכת), בר רנרואה, הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 14
^צוקרמן, משה, "היטלריאדה", בתוך: תמיר, טלי (עורכת), בר רנרואה, הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 15
_(Mus%C3%A9e_du_Caire)_(2076972086).jpg)
