האזכור הראשון לגרייבו הוא משנת 1426, ובשנת 1540 קיבל היישוב זכויות עיר. בשנת 1815 נכללה העיר בתחום פולין הקונגרסאית, ובמהלך המאה ה-19 הואצה התפתחותה.
העיירה מהווה מרכז של מועצה מקומית שכוללת כמה עשרות כפרים לרבות ליפניק.
יהודי גרייבו
במהלך המאה ה-19 גדלה האוכלוסייה היהודית בגרייבו, והגיעה בשנת 1857 לכדי כ-76% מכלל האוכלוסייה בעיר. בשנת 1897 חיו בעיר למעלה מ-4,000 יהודים. בעקבות מלחמת העולם הראשונה, פחת מספר יהודי העיר לכדי 2,834, כמחצית מתושביה.
בתחילת ספטמבר 1939 נכבשה העיר בידי הגרמנים, ובשלושת השבועות בהם שהו בה עד שהועברה לידי הסובייטים במסגרת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, נרצחו בה יהודים, ובית הכנסת ומספר בתי יהודים בה הועלו באש. בתקופה הסובייטית הולאמו עסקי יהודים בעיר, וכמה משפחות יהודיות עשירות בה גורשו לסיביר.
ב-22 ביוני 1941 כבשו הגרמנים את העיר בשנית, והטילו מיד גזירות על יהודיה, ובהן חובת ענידת טלאי צהוב. ב-29 ביוני ערכו פולנים מקומיים פוגרום ביהודי העיר, בו רצחו עשרה יהודים, ופצעו כ-30. בימים הבאים ריכזו הגרמנים מדי כמה ימים מאות יהודים בכיכר העיר, ושם התעללו בהם תושבים פולנים. במקרה אחד כ-300 יהודים נלקחו לבניין התיאטרון בעיר, ובו הוחזקו תחת עינויים משך ארבעה שבועות, כאשר עשרות מהם נרצחו. במקרה אחר הוצאו להורג 50 יהודים לאחר עינויים קשים, באשמת קומוניזם. ב-7 באוגוסט 1941 נרצחו כ-120 יהודים, ובהם ילדים, בבית העלמין היהודי בעיר.
בהמשך הוקם בעיר גטו סגור, אליו הוכנסו קרוב ל-2,000 יהודים. בגטו פעל יודנרט, בראשות זלמן סוטקר, אשר נצטווה לספק לגרמנים כוח אדם לעבודות כפייה, בין היתר במחנות עבודה באזור ביאליסטוק. באוקטובר 1942 הועברו לגטו כ-600 יהודים מראיגרוד.
ב-2 בנובמבר 1942 נלקחו כ-2,500 יהודי הגטו למחנה בוגושה, וממנו שולחו כעבור כחודש וחצי למחנה ההשמדהטרבלינקה. אחרוני היהודים שנותרו במחנה שולחו בתחילת ינואר 1943 לאושוויץ.
