סיפור גנבת התרפים מסופר בשני שלבים. תחילה מסופר כי לאחר שיעקב ונשיו תכננו לברוח מלבן, רחל ניצלה את היעדרו של לבן מהבית לצורך גֵּז הצאן וגנבה את התרפים:
בהמשך הפרק, מתוארת פגישת יעקב ולבן בהר הגלעד, שבמהלכה מטיח לבן ביעקב: ”לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי?”
יעקב, שלא היה מודע לכך שרחל לקחה את התרפים, מציע ללבן לחפש את התרפים, ואף אומר כי מי שיימצאו התרפים בידיו ימות. רחל החביאה מבעוד מועד את התרפים ב"כר הגמל" (כנראה מין אוכף), וכאשר לבן עורך חיפוש אחר התרפים היא מתנצלת שאינה יכולה לקום מכר הגמל כי יש לה "אורח נשים". לבן עורך חיפוש קפדני ("וימשש") באוהל יעקב ובאוהלי ארבע נשיו, אך לא מוצא דבר. יעקב מביע את כעסו על לבן שחשד בבני משפחתו שגנבו את התרפים.
במדרש פרקי דרבי אליעזר ומדרש תנחומא מובא נימוק נוסף, לפיו רחל חששה שלבן יגלה בעזרת התרפים (שלהם יוחס כוח חיזוי נסתרות)[6] שיעקב ברח, ולכן גנבה אותם[2][1]. נימוק זה העלו גם רבי אברהם אבן עזרא, רשב"ם, רלב"ג ורבי יצחק אברבנאל בפירושיהם.
רד"ק ורמב"ן סבורים, כי התרפים היו מעין שעון קדום, וזה השימוש שאותו רצתה רחל לעשות בהם, בניגוד ללבן שהשתמש בהם גם לצורך חיזוי.
לעומתם, לדעת רבי יוסף בכור שור, רחל רצתה להשתמש בתרפים לצורכי ניבוי וחיזוי. הרב יובל שרלו מעלה אף את האפשרות שרחל גנבה את התרפים לצרכים פולחניים, שכן בהמשך מורה יעקב לבני ביתו "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם" (ספר בראשית, פרק ל"ה, פסוק ב')[7].
במחקר המקרא המודרני, טענו חוקרים אחדים על סמך תעודות שנתגלו בנוזי, כי במזרח הקדום המחזיק באלי הבית מעיד בכך על זכותו בירושת הרכוש, ולכן רחל לקחה את אלהי בית לבן - כדי להעיד על זכותו של יעקב ברכוש אביה (לאחר שבני לבן טענו כי רכושם גנוב בידי יעקב)[8][9]. הרב יעקב מדן הציע פירוש דומה, המתבסס אף הוא על תעודות נוזי. לדעתו, התרפים היו המקום שבו אחסנו חוזים, שטרי חוב וכיוצא באלו, ומן הסתם גם הסכם העבודה בין יעקב ללבן היה שמור בתרפים, וגנבת התרפים נועדה להעלים את השטר שבו נחתם הסכם העבודה בין יעקב ללבן, שאותו יעקב הפר בבריחתו, על מנת למנוע מלבן לתבוע את ממונו של יעקב. בשל הצורך לברוח במהירות ובחשאי, רחל לא הספיקה לחפש את החוזה המסוים שלו נזקקה, וגנבה את כל התרפים[10].
משה גרינברג טוען כי מקובל היה שהיוצא לדרך לוקח עמו חפצים פולחניים מביתו כדי שיגנו עליו בדרכו[11], ורחל שברחה מבית לבן בחשאי לא יכלה לבקש את רשותו, ולכן נאלצה לקחתם בגנבה[12].
קללת יעקב
המדרש[13] רואה בדברי יעקב "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה" (פסוק לב) קללה על מי שגנב את אלוהי לבן. לפי המדרש, קללה זו התקיימה ברחל, על אף שיעקב לא ידע ולא התכוון לקללהּ, ולכן רחל מתה בדרך. עם זאת, רוב פרשני ימי הביניים לא רואים את דבריו של יעקב כקללה, אלא כאמירה שיעקב (או לבן[14]) יהרוג את הגנב[15].
פרשנים וחוקרים עמדו על קווי דמיון בין סיפור גנבת התרפים על ידי רחל לבין הסיפור על האשמת בנימין בגנבת הגביע של יוסף (ספר בראשית, פרק מ"ד)[16].
בשני המקרים ישנה האשמה (אם כי רק במקרה אחד היא מוצדקת) כי בן משפחה גנב חפץ המשמש לניחוש וחיזוי, כאשר בשני המקרים ה"גנב" היה סמוך על שולחנו של ה"נגנב" לפני הגנבה, ובשניהם התנהל מרדף אחרי הגנב ובסופו האשמה בגנבה. כמו כן, בשני המקרים ישנה הכחשה של בני המשפחה אשר לא יודעים כיהחפץ ה"גנוב" נמצא בידי בן משפחתם ואף הסכמה כי אם יימצא החפץ הגנוב - יומת הגנב. בשניהם נערך חיפוש ובסופו הטחת דברים על כפיות טובה (מצד יעקב כלפי לבן ומצד יוסף כלפי האחים). למעשה - ההבדל המשמעותי בין שני הסיפורים הוא, שרחל באמת גנבה את התרפים אך לא נתפסה, ואילו בנימין לא גנב את הגביע אך בכל זאת "נתפס".
המדרש עומד גם על הדמיון בכך שבנימין הוא בנה של רחל[17].
יש שהצביעו גם על דמיון בין גנבת התרפים לסיפור גנבת הברכות - שם יעקב משקר לאביו באוהל כדי להשיג משהו שלא שייך לו (הברכות שיועדו לעשו), ובסיפור גנבת התרפים רחל משקרת לאביה באוהל כדי להשיג משהו שאינו שייך לה. בשני המקרים ניצל הגנב את יציאת הנגנב (אצל יעקב - יציאת עשו לציד בשדה ואצל רחל - יציאת לבן לגוז צאנו), בשניהם האב מנסה לברר את האמת על ידי מישוש, ועוד[18][19].
מידה כנגד מידה
ניתן לזהות בסיפור גנבת התרפים מאפיינים של מידה כנגד מידה: יעקב רימה את אביו בסיפור גנבת הברכות וכעת רחל גונבת את התרפים מאביה ללא ידיעתו של יעקב. לבן רימה את יעקב ורחל כשהחליף את רחל בלאה - ומרומה על ידי רחל[19].
^הרב יובל שרלו, "אשר בנו שתיהם את בית ישראל", בתוך: "כתנות אור: עיון אמוני בסוגיות הצניעות", ירושלים תש"ס, עמ' 416. על הפולמוס שעוררה פרשנות זו ראו בהרצאה זו.
_01.jpg)
