לריכרד שטראוס והוגו פון הופמנסתאל, היה רעיון להחיות את מחזהו של מולייר משנת 1670 "גם הוא באצילים", ולשנות בו חלק מהעלילה ודברים בסגנון. הם רצו שהיצירה תהיה אופרה. רעיון זה אכן התממש כמתוכנן בשטוטגרט – ב-25 באוקטובר1912, בשילוב מוזר, פרי המצאתם של שטראוס והופמנסתאל - לסיים את המחזה לא בחגית פאר בנוסח עותמאני אלא בהצגת האופרה "אריאדנה בנאקסוס", גם היא פרי שיתוף פעולה של שני היוצרים. התוצאה עלתה על הבמה ב-1912, אך ניכר שהתוצאה ארוכה ויקרה מדי ונחלה כישלון חרוץ.[1] הוחלט אפוא להחזיר את סיום הנשף "הטורקי" של מולייר ולולי ולחלק את היצירה המקורית לשתיים, האחת, אופרה והשנייה סוויטה תזמורתית בתשעה פרקים. את האופרה כתב הופמנסתאל בדומה למקור, המחזה של מולייר, והיא הולחנה בשנת 1917.[2]
חריטה מאת ז'אן מישל מורו מראה את מסייה ז'ורדן וניקולאסה
בשנת 1919 חיבר שטראוס את הסוויטה התזמורתית. הופעת הבכורה של הסוויטה התקיימה ב־31 בינואר1920 בווינה בניצוח המלחין.
עלילה
במרכז העלילה עומד איש העסקים מסייה ז'ורדן. מר ז'ורדן המסורבל והטיפש להוט להיות כאחד האצילים ולקנות לו שם ומעמד. כדי להגשים את שאיפתו זו עליו להרחיב את השכלתו, ללבוש בגדים שבאופנה וללמוד גינוני אצולה. לשם כך הוא מביא לביתו מורים המלמדים אותו מוזיקה, מחול, סיף ופילוסופיה, ומזמין בגדי פאר אצל החייט. בתו של מר ז'ורדן, לוסיל, אוהבת בחור פשוט בשם קליאונט, אולם ז'ורדן אינו מתיר לה להינשא לו ושואף להשיא אותה לבן אצולה. קליאונט ומשרתו קוביל לא אומרים נואש ורוקמים תחבולה משעשעת: השניים מתחפשים לנסיךעות'מאני ומתורגמנו, באים אל מר ז'ורדן ומספרים לו על רצונו של הנסיך לשאת לאישה את לוסיל בתו. מר ז'ורדן נותן כמובן את ברכתו לנישואים אלה, כיוון שלא יכול לצפות לבעל בעל ייחוס רם יותר מזה לבתו. הזוג המאושר מתחתן, וקליאונט וקוביל מטבילים את מר ז'ורדן בטקס היתולי, הנאמר כולו בג'יבריש טורקי, למממושי - תואר אצולה עות'מאני שאינו אלא פרי דמיונם.
מבנה הסוויטה
הסוויטה אורכת חצי שעה עד 40 דקות והיא בתשעה חלקים:
