ג'ורג' אנטוניוס נולד ב-19 באוקטובר 1891 בעיירה דיר אל-קמר שבהרי השוף, כבן השני מבין ארבעת בניה של משפחה נוצרית אורתודוקסית. אביו, "חביב ביי אנטוניוס", היגר למצרים בסביבות שנת 1902[3]. חביב ביי עשה חיל בעסקיו במצרים, הודות לספקולציות בבורסת הכותנה באלכסנדריה ועבודתו כסוכן ומנהל (ואקיל) בשרות בעלי אחוזות שהיו מבלים את רוב זמנם בחוץ לארץ. כאות הערכה על פעילותו קיבל חביב אנטוניוס, שברבות הימים היה לבעל אחוזה, את התואר ביי. בערוב ימיו חזר לעיירתו דיר אל-קמר. בניו היו מיכאיל (1890–1920), ג'ורג', אלברט וקונסטנטין.
בדומה לבנים אחרים של האליטה בת זמנו במצרים למד ג'ורג' אנטוניוס בבית הספר הבריטי ויקטוריה קולג' (Victoria College, Alexandria) שנוסד באותה תקופה בעיר אלכסנדריה, בין השאר, מיוזמת אביו חביב אנטוניוס. כמחצית מחבריו לכיתה היו יהודים מקומיים. הוא עצמו הצטיין בלימודים, לפי ציוניו היה הראשון במחזורו, וקיבל בסיומם הערכה מיוחדת על עבודות הגמר שלו בשפה האנגלית.
ג'ורג' אנטוניוס הצטיין בבית הספר גם בחינוך גופני, שיחק קריקט והיה קפטן קבוצת הכדורגל של בית הספר. מאוחר יותר בארץ ישראל נמנה עם פעילי מועדון הספורט "Sports Club Jerusalem".
ג'ורג' אנטוניוס היה בעל חינוך דו-תרבותי, מעורה כאחת בתרבות הערבית והאנגלית, וניחן בידע רב ובקסם אישי. בחזרתו למצרים התקבל בקלות לחוגי החברה הדוברת אנגלית והמעמד הגבוה במצרים.
הוא התרועע במיוחד עם אנשים כמו המשורר יליד אלכסנדריה קונסטנדינוס קוואפיס, איש העסקים פריקלס אנסטאסיאדיס, וכן עם רוברט פארנס (Robert Allason Furness, 1883-1954), איש מינהל בריטי במצרים, בוגר קינגס קולג ומתרגם מוכשר של שירים מיוונית עתיקה. אנטוניוס הצעיר היה למורה דרך, למלווה ולידיד נפש לסופר א.מ. פורסטר, גם הוא מבוגרי קינגס קולג', ששהה שלוש שנים באלכסנדריה כמתנדב של הצלב האדום. לפי שמועות אחדות ייתכן כי אנטוניוס היווה אף מקור השראה לאחד משיריו הארוטיים של קוואפיס[5].
אנטוניוס נחשב כ"אנגלופיל". בימי מלחמת העולם הראשונה התקבל אנטוניוס לעבוד בממסד הקולוניאלי הבריטי במצרים, התמנה סגן צנזור העיתונות Deputy Press Censor של הכוחות הצבאיים הבריטים, כיד ימינו של רוברט פארנס שכיהן כסגן צנזור ראשי.
גיסו של אנטוניוס, וולטר סמארט, היה יועצו לענייני המזרח של מיילס סמפסון, שגריר בריטניה במצרים.[6]
פעילותו בארץ ישראל וסיועו בשליחויות הבריטיות במרחב הערבי
בשנת 1921 התיישב בארץ ישראל, אז תחת השלטון המנדטורי בריטי, והתקבל כסגנו של ראש מנהל החינוך שהיה באותם הימים המפרי ארנסט באומן (1879–1965). קיבל רשמית אזרחות של פלשתינה המנדטורית בשנת 1925.
סר גילברט קלייטון, מראשי המודיעין הבריטי במצרים, העריך מאוד את כישוריו ובשנים 1925–1928 הסתייע בהם בשליחויות חשובות במרחב הערבי. אנטוניוס ליווה אותו בחמש נסיעות אצל אבן סעוד, האמיר של נג'ד שבינתיים השתלט על החג'אז וגרש משם את השושלת ההאשמית ובשנת 1925 אצל שליט תימן, האימאם אלמתוכל יחיא (אנ').
השליחויות אצל אבן סעוד עזרו להגיע להסכמה (הסכמי באחרה וחאדה) לגבי הגבולות בין הממלכה הסעודית שקרמה אז עור וגידים ובין המדינות הערביות בחסות בריטית בסהר הפורה – עבר הירדן ועיראק.
ביוני 1927, בימי האירועים הנקראים "משבר הצבא המצרי", לפי בקשתו של הלורד ג'ורג' לויד, הנציב העליון הבריטי במצרים, תיווך ג'ורג' אנטוניוס בהצלחה בין הצדדים: הבריטים, ראש הממשלה, עבד אל חליק תרוואט וראש מפלגת אל-ופד, סעד זע'לול.[7][8]
למרות סגנונו של ג'נטלמן "אוקסוניאני" (הדומה לבוגרי אוקספורד), והיותו, כפי שהתבטא אדווין סמואל בזיכרונותיו "הערבי הכי מבריק בפלשתינה"[9] עדיין נחשב אנטוניוס לא מהימן ובריטי דיו, יותר מדי "ילידי" ומאחורי גבו השתמשו לפעמים, ביחס אליו, בכינויי גנאי השמורים לים תיכוניים.[10] אחרי פרישתו של באומן לא מונה כפי שציפה לראש מינהל החינוך מפני שהעדיפו עליו מועמד בריטי מלידה. גם מועמדותו לתפקיד של "מזכיר לענייני מזרח" (Oriental Secretary) בשגרירות הבריטית בקהיר, שנתמכה על ידי קלייטון, לא התקבלה. גם הענקת עיטור ה-CBE של מסדר האימפריה הבריטית בדרגת מפקד לא מילאה את ציפיותיו. לפי מקורות מסוימים[11] קיבל ממשרד החוץ הבריטי המלצה להתקבל כ-CMG, כלומר במסדר היותר יוקרתי של מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש, אבל משרד המושבות הבריטי הביע התנגדות לכך מפני שכבוד בסדר גודל כזה לא נחשב מקובל במקרים של פקידים ילידים ועלול היה ליצור תקדים בעייתי ותסבוכות בקרב עובדי הממסד בארץ ישראל.
לבסוף, בשנת 1927 מונה בניגוד לרצונו לתפקיד מזכיר במשרד הנציב העליון של ארץ ישראל.
באותה שנה התחתן בפריז עם קטי נימר, אחות של חבר ללימודים בוויקטוריה קולג' ובתם של המוציא לאור ד"ר פארס פאשה נימר, יליד לבנון שהיגר למצרים, ושל אשתו האנגליה. קטי אנטוניוס ניהלה סלון חברתי והייתה למארחת מפורסמת בחוגים הבריטים והערבים בירושלים. בביתם בשכונת שייח ג'ראח, שהיה מוכר כ"כרם אל מופתי" (כרמו של המופתי) ושאנטוניוס שכר מהמופתי של ירושלים (לימים נודע הבית כמלון שפרד), התקיימו במשך שנים רבות מסיבות של החברה הנוצצת של עיר הקודש. בני הזוג התגרשו כעבור מספר שנים.
הפעילות במסגרת המכון הגאופוליטי של צ'ארלס קריין
בשנת 1919 הכיר אנטוניוס את איש העסקים משיקגו ותורם למפלגה הדמוקרטית, צ'ארלס קריין (Charles Crane) (1858–1939), בעל אישיות צבעונית, שהיה פעיל ביוזמות דיפלומטיות ועסקיות רבות והפך לאוהד של התנועות הלאומיות הסלביות ולאחר מכן של המחנה הלאומי הערבי ולמתנגד לציונות. ההיכרות נוצרה כשאנטוניוס התבקש להעיד בפני קריין בעת ביקורו של זה במזרח התיכון כאחד משני חברי המשלחת מטעם ממשל ארצות הברית שקיבלה בדיעבד את השם ועדת קינג-קריין". בשנת 1925 הקים צ'ארלס קריין את המכון הגאופוליטי Institute for Current World Affairs - ICWA (בתרגום חופשי - "המכון לעניינים השוטפים של העולם") בשיקגו. כשאנטוניוס, מתוסכל מאי-קידומו בהיררכיה הממסדית בפלשתינה, התפטר בשנת 1930 מתפקידו, קיבל מקריין חוזה כנציג של מכונו במזרח התיכון. קריין ייעד את המכון הזה, בין השאר, לטיפוח מנהיגות צעירה במקומות שונים בעולם וראה בג'ורג' אנטוניוס מנהיג מבטיח לאזור המזרח התיכון[12].
מותו של תומכו צ'ארלס קריין, בפברואר 1939, ואחר כך פריצת מלחמת העולם השנייה עם המגבלות בתנועה והחרפת הצנזורה הקשו עליו עוד יותר. בשנת 1936 כשל בניסיונו לרשת, בהמלצתו של קריין, את הפילולוג היהודי (והציוני) ריצ'רד גוטהייל, כראש הקתדרה ללימודים שמיים באוניברסיטת קולומביה. חסרו לו התארים, הידע הבלשני והניסיון המחקרי הנדרשים[3].
פעילותו כדובר הערבים הפלסטינים בפני דעת הקהל המערבית
ג'ורג' אנטוניוס כחבר במשלחת הערבים הפלסטינים בוועידת לונדון ב-1939, מימין - ללא תרבוש ועם שפם
בשנות ה-1930 הזדהה ג'ורג' אנטוניוס יותר ויותר עם השאיפות הלאומיות הערביות בארץ ישראל ועם המאבק בציונות. הוא היה לחבר בוועד הפועל הערבי של התנועה הלאומית הפלסטינית ולמקורב וליועץ למנהיג הלאומנים הערבים, המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, שכאמור השכיר לו את הבית החדש בצפון מזרח ירושלים. אנטוניוס המשיך להשתמש בכישוריו הדיפלומטיים כמתווך בסכסוכים פנימיים תוך-ערביים ותוך-עדתיים – כמו בעימות בין הכמורה הנוצרית אורתודוקסית מירושלים ובין הפטריארך האורתודוקסי של אלכסנדריה. בשנים 1936–1937 הופיע כאחד מנציגי הצד הערבי בפני ועדת פיל שדנה בעתידה ובחלוקתה של ארץ ישראל.
במסגרת מגעים עם מנהיגים יהודים ארח ג'ורג' אנטוניוס בביתו, בנוכחותו ובתיווכו של הפרופסור יהודה לייב מגנס, את דוד בן-גוריון בימי פרוץ המרד הערבי הגדול (16 ו-29 באפריל 1936), אך השניים לא הגיעו להסכמה.[14] הם נפגש בחשאי מספר פעמים, בדירתו של מגנס ובביתו של אנטוניוס, בדרך המוליכה להר הצופים.[15] לדברי בן גוריון אנטוניוס הסביר לו ש"אין מחסום טבעי בין פלסטין לסוריה ושאין הבדל בין תושביהן". הוא טען ש"סוריה הגדולה מהווה יחידה אחת מהרי הטאורוס ועד מדבר סיני". [16]
בפברואר 1939 אנטוניוס היה מזכיר משלחת ערביי ארץ ישראל בוועידה בארמון סיינט ג'יימס בלונדון. ככל הנראה בהמלצת נורי סעיד, ראש ממשלת עיראק, ובעידוד השלטונות הבריטים, נבחר להיות המזכיר הכללי של המשלחת הערבית המאוחדת. בוועידה זו, שבה המשלחת הערבית סרבה למגע ישיר עם הנציגים היהודים, הועלה בין היתר על ידי הצד היהודי
נושא הפליטים היהודים מגרמניה הנאצית, במיוחד אחרי שבועידת אוויאן דחו כל המדינות המשתתפות את האפשרות שתקלוטנה יהודים נוספים, אם בכלל, בשטחן. כפי שכתב כבר בספרו "התעוררות הערבים", אף על פי שהביע צער על סבל היהודים תחת שלטונו של היטלר, שהתפשט בינתיים לאוסטריה ולצ'כיה, ביטא ג'ורג' אנטוניוס את התנגדותם התקיפה של ערביי ארץ ישראל למה שנראה להם כניסיון לפתור את מצוקת היהודים באירופה "על חשבונם". צ'ארלס קריין, מעבידו ותומכו של אנטוניוס, דווקא לא הסתיר את הערצתו ממדיניותו של היטלר נגד היהודים.[17]
בוועידה הביא ג'ורג' אנטוניוס את ספרו עם התיעוד שמצא על הבטחותיו בשנת 1915 של הנרי מקמהון, הנציב העליון הבריטי במצרים, לחוסיין בן עלי, אז השריף של מכה, לגבי השטחים שייכללו במדינה ערבית שתקום בעקבות חלוקת האימפריה העות'מאנית. אנטוניוס, בשם המחנה הערבי, טען שמק-מהון הבטיח גם את שטח פלשתינה (ארץ ישראל) לערבים. הממשלה הבריטית הסכימה במעמד זה לפרסם לראשונה את אותן תעודות, אך הכחישה שהבטיחה לחוסיין בן עלי את ארץ ישראל.
ספרו "ההתעוררות הערבית" (1938): המניפסט של הלאומיות הערבית
בשנים 1933–1938, בעידודו ומימונו של צ'ארלס קריין, שקד ג'ורג' אנטוניוס על כתיבת ספרו היחיד, בשפה האנגלית, "ההתעוררות הערבית", שזכה להדים רבים בעולם האקדמי במערב וגם בין אנשי הרוח והפוליטיקה בארצות ערב.
(The Arab Awakening. New York: Lippincott, 1939) (בערבית: "יקט'ת אל-ערב - يقظة العرب")
מוטרד בעצמו בחייו האישיים על ידי שאלות לגבי זהותו הלאומית כבן מיעוט דתי שגדל כקוסמופוליט, הביט אנטוניוס בהערצה ואף קנאה מסוימת בכוחם רב הקסם של היסודות המוסלמיים בזהות הערבית ולפעמים הביע אף צער מסוים שאינו יכול להשתייך לדת האסלאם.
מצד שני, ככבן הלבנט, שנולד וגדל באימפריה העות'מאנית בעלת האופי המוסלמי (אך לא בהכרח ערבי), השתכנע אנטוניוס כי להשפעה המערבית הגוברת במצרים החל מימי מלכותו החצי-עצמאית של מוחמד עלי (ושלטונו של בנו של מוחמד עלי, אבראהים פאשא בסוריה) ולפעילות המיסיונרים הנוצרים הפרוטסטנטים הבריטים והאמריקאים בלבנון ובמזרח התיכון היה משקל רב בבניית מודל הלאומיות הערבית. בהקשר זה העלה על נס את תרומתם של האקדמאים הערבים הנוצרים מלבנון, נסיף אל יאזיג'י ובוטרוס בוסתני מתנועת ה"נהדה". בעיניו הקמתן של החברה הספרותית הסורית (1847), של החברה המדעית הסורית (1857) ולאחר מכן של המכללה הסורית הפרוטסטנטית (1866) (ששינתה מאוחר יותר את שמה לאוניברסיטה האמריקנית בביירות), שלושתן בביירות, היו אירועים מכוננים בתולדות ההתעוררות הלאומית הערבית.
אנטוניוס תיאר אחר כך תקופה של "הפוגה" בהתפתחות הרגש הלאומי אצל הערבים עקב התקוות שהתעוררו בימי הרפורמות של הסולטאן העות'מאני עבדול חמיד השני ושלטון הטורקים הצעירים ואת האכזבה שבאה בעקבותם. הוא ציין את חשיבות חוגי המפלגה לביזור האימפריה העות'מאנית שפעלה בקהיר ואת החוג "אל-פתאת" שהוקם בפריז והעביר לאחר מכן את מושבו לביירות ולדמשק.
בהמשך ספרו ייחס אנטוניוס ל"מרד הערבי" תחת הנהגתו של חוסיין בן עלי בתמיכת צבאות בריטניה ממצרים ומעיראק, את התחלת תקופת גיבוש של הלאומיות הערבית ושל התחזקותה. ראה חשיבות רבה בהילה המוסלמית הדתית של המשפחה ההאשמית כמפתח להשגת אחדות השבטים הערבים ממזרח למצרים.[18]
אנטוניוס מרבה לעסוק משום כך בהתכתבויות מקמהון - חוסיין בעיניין ארגון המרד הערבי נגד העות'מאנים, החלוקה העתידית של אזוריה הערבים של האימפריה העות'מאנית, הצבתו של חוסיין בן עלי כמלך הערבים, וכו'.
בעניין פלשתינה, התופסת מקום נכבד בספרו, התנגד לחלוקתה ולהקמת מדינה יהודית אפילו בחלק ממנה. הוא היה מוכן לקבל שם יהודים רק כמיעוט, חופשי, במסגרת מדינה ערבית, אולי במקרה הטוב בתוך צורה מסוימת של "בית לאומי" מבחינה תרבותית ודתית בלבד, אך לא מדינית. כמו כן טען את הטענה המאוד נפוצה באותם הזמנים שאין מקום בפלשתינה למספר רב של מהגרים, כפי שמבקשים היהודים.
הוא תקף את המלצות ועדת פיל (1937) לחלוקת הארץ ולטרנספר, בהיותן מבשרות "נישול עתידי" של הערבים מן הארץ כולה: "אי־אפשר למקם אומה שנייה בפלסטין בלי לעקור את האומה השלטת ממקומה או להשמידה".[19] אנטוניוס טען בספרו כי אין לפתור את ה"מצוקה" היהודית באירופה על חשבון הערבים הפלסטינים: "היחס ליהודים בגרמניה ובארצות אחרות באירופה הוא חרפה למחולליו ולתרבות המודרנית [...] [אך] העמסת עיקר העול על כתפי פלסטין הערבית היא התחמקות עלובה מהחובה [לקלוט מהגרים יהודים מאירופה], המוטלת לפתחו של כל העולם התרבותי [...] אין למצוא את התרופה לנישול היהודים מגרמניה בנישול הערבים ממולדתם". במקום זאת, הציג אנטוניוס את הפתרון ה"צודק" לדעתו: להפוך את "פלסטין למדינה ערבית עצמאית, ובה יוכלו יהודים, שמספרם יהיה רב ככל שתוכל הארץ להכיל בלי לסכן את עצמאותה המדינית והכלכלית, לחיות בשלום, בביטחון ובכבוד, ולזכות לזכויות אזרח מלאות". חוקת מדינה זו תבטיח את "הגנת כל המיעוטים" ו"תאפשר ליהודים לקיים בית לאומי במובן הרוחני והתרבותי, שיפרחו בו ערכים יהודיים ותינתן בו יד חופשית לגאוניות היהודית".[20]
פואד עג'מי הגדיר את ספרו של אנטוניוס "מניפסט" של הלאומיות הערבית, בעוד אדוארד סעיד ראה בו "ספר היסוד והקלאסי של הלאומיות הערבית".[21]
אולם ספרו של אנטוניוס ספג במשך הזמן בקורות לא מעטות.
היסטוריונים כמו קייאלי, מרי וילסון וסי. אי. דון ציינו כי מניעיו של חוסיין בן עלי היו יותר אישיים מאשר לאומיים. קיאלי, זיינה נ. זיינה ואלברט חוראני[22] ציינו שהאנטגוניזם בין השלטון העות'מאני ובין הערבים לא היה עד כדי כך חריף ושהערבים כן חשו הזדהות עם החליפות העות'מאנית ולא ראו את עצמם כל כך זרים במסגרתה.[23]
ארנסט דון בדעה שהלאומיות הערבית התגבשה ממש עוד לפני שלטון בטורקים הצעירים, במידה רבה הודות לתנועת המודרניזם המוסלמי.
ויליאם קליוולנד הסכים עם הצגתו של אנטוניוס את תחילת תנועת הלאומיות הערבית שמרכזה היה במצרים ולבנון. לעומת זאת שלל מכל וכל את חשיבות תפקידו של חוסיין בן עלי כ"שחקן מפתח" במאבק הלאומי הערבי. סידני פישר מסכים עם אנטוניוס בכך שהעימות עם טורקים היווה הזדמנות פז לאיחוד שורות הערבים.
דניז טוזאל רואה דווקא בבנו של חוסיין, פייסל, המנהיג שהצליח לנהל את המאבק הלאומי הערבי עד כדי השגת מטרת הקמת המדינה הערבית העצמאית הראשונה באסיה, בשטח עיראק.
שנותיו האחרונות
המצבה על קברו של ג'ורג' אנטוניוסהכיתוב בערבית: קומו והתעוררו אתם הערבים ג'ורג' אנטוניוס שנה 1892 - 1942
אנטוניוס עבר לגור בביירות בשנת 1939, ושם ניסה לשווא לעניין בשרותיו את הנציגויות הדיפלומטיות של בריטניה, ארצות הברית ואפילו צרפת, שמדיניותה במזרח התיכון הייתה מתמיד פחות אהודה עליו.
בשנת 1941 פוטר על ידי מנהלי המכון משיקגו, שלא היו שבעי רצון מהירידה התלולה בתפוקתו. נציגי ממשלת צרפת של וישי ששלטה בלבנון התחילו להתנכל אליו, וכפי שהעיד במכתביו התכוונו לגרשו או לאסרו. התערבות של הקונסול האמריקאי ומצב בריאותו המידרדר מנעו זאת.
באפריל 1941 נסע לעיראק, שם נראה בחברת המופתי אמין אל-חוסייני שבינתיים הוגלה על ידי הבריטים מארץ ישראל ושתמך במהפך הפרו-נאצי של רשיד עאלי אל-כילאני. בבגדאד ניסה אנטוניוס לתווך בין המחנות המקומיים היריבים. חזר משם חולה ואובחן לו כיב בקיבה. לבסוף שב לביתו בירושלים מתוך כוונה שיסע לאחר מכן למצרים. הוא נפטר בירושלים, ככל הנראה ממחלת הסרטן, ב-21 במאי 1942, כשאשתו קטי עמדה לצידו[24].
אנטוניוס נקבר בבית הקברות היווני-אורתודוקסי על הר ציון. על קברו נחרטה שורה מכתבי המשורר הלבנוני בן המאה ה-19 אברהים אל יאזיג'י שהייתה למוטו לספרו – "קומו, הערבים, עורו נא"[25].
בין נושאי ארונו היו ח'ליל א-סכאכיני ומוסא אל-עלמי[26].
ג'ורג' אנטוניוס השאיר בת יחידה, סוראיה אנטוניוס, עיתונאית, עסקנית פמיניסטית, עורכת, מפיקה וסופרת פלסטינית בשפה האנגלית, שחיה בלבנון. היא גדלה על ברכי מסריו הלאומניים של אביה וניהלה, בין השאר, את האגודה "5 ביוני" ואת "פורום המזרח התיכון".
שנים רבות אחרי מותו - בשנת 1976, קבוצה של ערביסטים מוקירי אנטוניוס יזמו באוניברסיטת אוקספורד בקולג' סיינט אנתוני סדרת הרצאות לזכרו[27].
מקורות
Martin Kramer - review to Susan Silsby Boyle's book Betrayal of Palestine - in Middle East Quaterly spring
2002 - מרטין קרמר - רוויו לספר של סוזן סילסבי בויל "בגידת פלשתינה - סיפורו של ג'ורג' אנטוניוס", ב"מידל איסט קווטרלי, אביב 2002.
Martin Kramer, "The Antonius Lectures," Middle Eastern Studies, July 1992, pp. 592- 595
מרטין קרמר - ההרצאות אנטוניוס - מידל איסטרן סטאדיס, יולי 1992, ע' 592–595
William L. Cleveland The Arab Nationalism of George Antonius Reconsidered
Columbia University Press ,1997
Hasan Kayali - Arabs and Young Turks:Ottomanism, Arabism and Islamism in the Ottoman Empire 1908-1918
1997 California University Press Berkeley Los Angeles
Mary Ann Fae - Auto/Biography and the Construction of Identity and Community in the Middle East, New York Palgrave Macmillan 2001
לקריאה נוספת
הדרה לזר, שישה יחידים: דמויות חריגות במחלוקת בארץ בשנות השלושים, הקיבוץ המאוחד, 2012
Susan Silsby Boyle - Betrayal of Palestine:The Story of George Antonius, Boulden Col, Westwiew,Colorado Ed, 2001
(סוזן סילסבי בויל - "בגידת פלשתינה: סיפורו של ג'ורג' אנטוניוס" בולדן, ווסטוויו, הוצאה לאור קולורדו, 2001) (באנגלית)
Lago, Mary, and Furbank, P. N., eds. Selected Letters of E. M. Forster, Vol. 1. Cambridge, MA: Belknap Press, 1983.
(מכתבים נבחרים של א.מ. פרוסטר" כרך א', בעריכת מרי לייגו, ופ.נ. פרבנק, הוצאת הספרים בלקנפ, קיימבריג'ף מסצ'וסטס, 1983) (באנגלית)
Elie Kedourie - In the Anglo-Arab labyrinth: the McMahon-Husayn correspondence and its interpretations, Frank Cass Publishers, London and Portland,Oregon
2000.
(אלי כדורי - במבוך האנגלי-ערבי:ההתכתבויות מקמהון-חוסיין ופירושיהם" ההוצאה לאור פרנק קאס, לונדון, פורטלנד, 2000 (באנגלית)
Elliott A Green, The Curious Careers of Two Advocates of Arab Nationalism, Crossroads, no. 33 (Jerusalem 1992
אליוט א גרין - "הקריירות התמוהות של שני סנגורי הלאומנות הערבית", קרוסרודס, מס 33, ירושלים, 1992 (באנגלית)
Clayton, Gilbert. An Arabian Diary,', edited by Robert O. Collins. Berkeley: University of California Press, 1969.
(גילברט קלייטון - "יומן ערבי"- בעריכת רוברט קולינס, הוצאת הספרים של אוניברסיטת ברקלי, קליפורניה, 1969) (באנגלית)
Hodgkin, Thomas. Antonius, Palestine and the 1930s Gazelle Review of Literature on the Middle East 10 (1982): 1 - 33. (תומאס הוג'קין - "אנטוניוס, פלשתינה ושנות ה-30" גאזל, רוויו אוף ליטרצ'ר און ד'ה מידל איסט, 10, 1982 - באנגלית - כתב עת לספרות על אודות המזרח התיכון)
Hourani, Albert. The Arab Awakening Forty Years Later. In The Emergence of the Modern Middle East, by Albert Hourani. Berkeley: University of California Press, 1981.
(אלברט חוראני "התעוררות הערבים אחרי ארבעים שנה" בספר "לידת המזרח התיכון המודרני" - הוצאת הספרים של אוניברסיטת ברקלי, 1981) (באנגלית)
Wasserstein, Bernard. The British in Palestine: The Mandatory Government and the Arab - Jewish Conflict, 1917 - 1929, 2d edition. Oxford, U.K., and Cambridge, MA: B. Blackwell, 1991.
(ברנרד ואסרסטיין - "הבריטים בארץ ישראל: השלטון המנדטורי והסכסוך הערבי - יהודי", 1917 - 1929, מהדורה שנייה, הוצאת ספרים בלקוול, 1991) (באנגלית)
Zeine N.Zeine - Arab-Turkish Relations and the Emergence of Arab Nationalism
Greenwood Press,Westport,CT 1981
(first edition - Khayats, Beyrouth, 1958)
(זיינה נ. זיינה - "היחסים הערבים - טורקים ועליית הלאומיות הערבית", גרינווד פרס, 1981, ווסטפורט, קונטיקט) (מהדורה ראשונה הופיעה בהוצאת ספרים חייאט ביירות ב-1958)
Zeine N.Zeine
The Struggle for Arab Independence: Western Diplomacy
and the Rise and Fall of Faisal's Kingdom in Syria ,
(זיינה נ. זיינה - המאבק לעצמאות ערבית: הדיפלומטיה המערבית ועלייתה ונפילתה של ממלכת פייסל בסוריה, ביירות)
C.Ernest Dawn - From Ottomanism to Arabism Urbana,,University of Illinois press, 1973,
(סי. ארנסט דון - "מעות'מאניות אל ערביות", אורבנה, הוצאת אילינוי יוניברסיטי פרס, 1973)
Kramer, Martin (1996) Ambition, Arabism, and George Antonius in Arab Awakening and Islamic Revival: The Politics of Ideas in the Middle East, ed. Martin Kramer (New Brunswick: Transaction, 1996), 112-23. (ההתעוררות הערבית ותחיית האסלאם - פוליטיקת רעיונות במזרח התיכון ' בעריכתו של מרטין קרמר, ניו ברונסוויק, 1996 ע' 112–123.
^Edwin Samuel A lifetime in Jerusalem – Israel's University Press, Jerusalem, 1970 p.92 אדווין סמואל – חיי בירושלים, יזראל יוניברסיטי פרס, ירושלים, 1970 ע'92.
^Daniel Pipes Great Syria:History of an Ambition Oxford University Press , 1990ț ,עמ' 70
^יומני השגריר ויליאם דודס, ברייס הרקור, 1941, עמ' 11. William E. Dodd, Jr. and Martha Dodd, ed., Ambassador Dodd's Diary, Harcourt, Brace, 1941, p. 11.)
Jews are anathema to him and he hopes to see them put in their place. His advice to me was, of course: 'Let Hitler have his way.'"
