ארתור ג'ויס לונאל קארי נולד ב-1888 בבית סבו וסבתו, שהיה מעל בנק בלפסט (Belfast Bank) ברחוב שיפקוואי (Shipquay) בדרי באלסטר, הפרובינציה הצפונית באירלנד. משפחתו היו בעלי מטעים באינישאוון (אנ') הסמוך, חצי אי בחוף הצפוני של מחוז דניגול, גם הוא באלסטר, מאז השנים הראשונות של יישוב אלסטר (אנ') בתחילת המאה השבע-עשרה. עם זאת, המשפחה איבדה במידה רבה את נכסיה באינישאוון בחופים המערביים של לוך פויל (אנ') לאחר חקיקת חוק הקרקעות האירי (אנ') של שנת 1882. המשפחה התפזרה ולקארי היו דודים ששירתו בגבול חיל הפרשים של ארצות הברית (אנ') ובמשטרה הרכובה הצפון-מערבית (אנ') הקנדית. רוב בני משפחת קארי הגיעו לבריטניה הגדולה. ארתור קארי, אביו, עבר ללונדון ב-1884 והוכשר כמהנדס. לאחר מכן התחתן עם שרלוט ג'ויס, בתו הבכורה של ג'יימס ג'ון ג'ויס (James John Joyce), מנהל בנק בלפסט בדרי, באוגוסט 1887 והם התיישבו בלונדון. אימו נפטרה מדלקת ריאות באוקטובר 1898.
לאורך כל ילדותו, בילה קארי קיצים רבים בבית סבתו בצפון אירלנד ובבית קרומוול באנגליה, ביתו של דוד רבא, ששימש בסיס לכל קלאן קארי. חלק מתקופה זו מתואר בספר הזיכרונות הבדיוני "House of Children" ("בית עם ילדים", 1941) וברומן Castle Corner ("הפינה בטירה", 1938) - כלומר, טירת קארי, אחד מהנכסים האבודים של משפחתו באינישאוון שבאלסטר. אף על פי שקארי זכר את ילדותו במערב אלסטר בחיבה וכתב עליה ברגש רב, הוא התבסס באנגליה למשך שארית חייו. תחושת העקירה והרעיון ששלוות החיים עלולה להיות מופרעת בכל רגע אפיינה את קארי ומשפיעה רבות על כתיבתו. הוא היה ילד חולני. הוא סבל מהתקפי אסתמה, שחזרו שוב ושוב לאורך חייו, והיה כמעט עיוור בעין אחת, מה שגרם לו להשתמש במונוקל כשהיה בשנות העשרים לחייו. קארי התחנך בקליפטון קולג' (אנ')[4] בבריסטול, אנגליה, שם התגורר בפנימייה של בית דקיינס (Dakyns House). אימו נפטרה בתקופה זו, והותירה לו ירושה קטנה ששימשה לו כבסיס כלכלי עד שנות ה-30 של המאה ה-20.
בשנת 1906 קארי נסע לפריז, כשהוא נחוש להיות אמן. לאחר שגילה שהוא זקוק להכשרה טכנית יותר, קארי למד אמנות באדינבורו. עד מהרה הוא הגיע למסקנה שלעולם לא יוכל להיות יותר מצייר מדרגה שלישית והחליט ליישם את שאיפותיו האומנותיות בספרות. הוא פרסם כרך של שירים שלפי התיאור של עצמו מאוחר יותר היה "די גרוע", ולאחר מכן התחיל ללמוד בטריניטי קולג' באוניברסיטת אוקספורד. שם הוא התיידד עם סטודנט עמית ג'ון מידלטון מארי (אנ') והכיר למארי את פריז בחופשה משותפת. הוא הזניח את לימודיו וסיים את לימודיו באוקספורד עם תואר בדרגה הנמוכה ביותר.
ניגריה ותחילת הכתיבה
בחיפוש אחר הרפתקאות, עזב קארי ב-1912 לממלכת מונטנגרו ושירת כסניטר של הצלב האדום במהלך מלחמות הבלקן.[5] קארי שמר ואייר רשמים של חוויותיו שם, "Memoir of the Bobotes" ("זיכרונות הבובוטים", 1964), שפורסם רק לאחר מותו.
כשחזר לבריטניה בשנה שלאחר מכן, קארי חיפש משרה עם תוכנית קואופרטיב חקלאי אירי, אך הפרויקט נכשל לגמרי. כשהוא מאוכזב ומאמין שחסרה לו השכלה שתספק לו עמדה טובה בממלכה המאוחדת, קארי הצטרף לשירות הפוליטי הניגרי. במהלך מלחמת העולם הראשונה שירת עם גדוד ניגרי שנלחם במושבה הגרמנית קמרון. הסיפור הקצר "Umaru" ("אומארו", 1921) מתאר תקרית מתקופה זו שבה קצין בריטי מזהה את האנושות המשותפת המחברת אותו לסמל האפריקאי שלו.
קארי נפצע בקרב על הר מורה בשנת 1916. הוא חזר לאנגליה בחופשה והציע נישואים לגרטרוד אוגילבי (Gertrude Ogilvie), אחותו של חבר, שאחריה חיזר במשך שנים. שלושה חודשים לאחר מכן, קארי חזר לשירות כקצין קולוניאלי, והשאיר את גרטרוד בהריון באנגליה. קארי כיהן בכמה תפקידים בניגריה, כולל זה של השופט והקצין המנהל בבורגו (Borgu). הוא החל את שירותו האפריקאי כקצין מחוז (אנ') קולוניאלי סטריאוטיפי, נחוש בדעתו להביא סדר לילידים, אבל בסוף שירותו, גברה בו ההבנה שהניגרים אנשים שחייהם קשים.
ב-1920 קארי ריכז את האנרגיות שלו באספקת מים נקיים וכבישים לחיבור בין כפרים מרוחקים לעולם הגדול. חופשה שנייה הותירה את גרטרוד בהריון עם בנם השני. היא התחננה בפני קארי לפרוש מהשירות הקולוניאלי, כדי שיוכלו לחיות יחד בבריטניה. קארי חשב שזה בלתי אפשרי מסיבות כלכליות, אבל ב-1920 הוא יצר קשר עם סוכן ספרותי וחלק מהסיפורים שכתב בזמן שהותו באפריקה נמכרו ל-The Saturday Evening Post (אנ'), כתב עת אמריקאי, ופורסמו תחת השם תומאס ג'ויס (Thomas Joyce). הכנסה נוספת זו הייתה תמריץ מספיק לקארי להתפטר מהשירות הניגרי והוא וגרטרוד רכשו בית למשפחתם הגדלה באוקספורד ברחוב פארקס (אנ') מול הפארקים האוניברסיטאיים (אנ') (מסומן כיום בשלט כחול). נולדו להם ארבעה בנים, ביניהם המלחין, טריסטרם קארי (אנ'), ועובד המדינה, סר מייקל קארי (אנ').
כסופר בשנות ה-30
קארי עבד קשה על התפתחותו כסופר, אך הצלחתו הכלכלית הקצרה הסתיימה במהרה כשה-Saturday Evening Post החליט שסיפוריו הפכו ל"ספרותיים" מדי. קארי עבד על רומנים שונים ועל מחזה, אבל שום דבר לא נמכר, ועד מהרה המשפחה נאלצה לקלוט דיירי משנה. מצוקתם החמירה כשהשפל הגדול חיסל את ההשקעות שסיפקו להם הכנסה, ובשלב מסוים המשפחה השכירה את ביתה והתגוררה עם בני המשפחה. לבסוף, בשנת 1932, הצליח קארי לפרסם את "Aissa Saved" ("איסה ניצל"),[6] רומן ששאב מניסיונו הניגרי. הספר לא היה מוצלח במיוחד, אבל מכר יותר מהרומן הבא של קארי, "An American Visitor" ("מבקר אמריקאי", 1933),[6] אף על פי שהספר הזה זכה להצלחה ביקורתית מסוימת. "The African Witch" ("המכשפה האפריקאית", 1936)[6][7] הצליחה קצת יותר, ומשפחת קארי הצליחה לחזור לביתם.
אף על פי שאף אחד משלושת הרומנים הראשונים של קארי לא הצליח במיוחד מבחינה ביקורתית או כלכלית, הם יותר ויותר שאפתניים ומורכבים. ואכן, "המכשפה האפריקאית" (1936) כה עשיר בתקריות, דמויות ואפשרות נושאית שהוא מעמיס יתר על המידה על המבנה שלו. קארי הבין שעליו למצוא דרכים חדשות לגרום לצורה הסיפורית להעביר את רעיונותיו. בשובו מספרד המליץ ג'ורג' אורוול על קארי למועדון הספרים הליברלי (Liberal Book Club), שביקש מקארי להכין עבודה המתארת את רעיונותיו על חופש וחירות, נושא בסיסי בכל הרומנים שלו. התוצאה יצאה לאור בתור "Power in Men" ("כוח בבני אדם, 1939) [לא השם שנתן קארי לספר], אבל המוציא לאור קיצץ בצורה רצינית בכתב היד ללא אישורו של קארי, והוא היה מאוד לא מרוצה מהספר. כעת קארי שקל טרילוגיה של רומנים המבוססים על הרקע האירי שלו. "Castle Corner" ("הפינה בטירה",1938) לא הצליח וקארי נטש את הרעיון. אחרי זה הגיע רומן אפריקאי אחרון, "Mister Johnson" ("מיסטר ג'ונסון", 1939), שנכתב כולו בזמן הווה. אף על פי שנחשב כיום כאחד הרומנים הטובים ביותר של קארי, הוא נמכר בזמנו בצורה גרועה. אבל ל-"Charley Is My Darling" ("צ'ארלי הוא יקירי", 1940), על צעירים עקורים בתחילת מלחמת העולם השנייה, היה קהל קוראים רחב יותר, וספר הזיכרונות "A House of Children" ("בית עם ילדים", 1941) זכה בפרס ג'יימס טייט בלק (אנ') לרומן הטוב ביותר.[8]
שנותיו אחרונות
קארי כתב אז את יצירותיו הגדולות כשהוא בוחן שינויים היסטוריים וחברתיים באנגליה במהלך חייו. הטרילוגיה הראשונה ("Herself Surprised" ("בעצמה מופתעת") - 1941, "To Be a Pilgrim" ("להיות עולה לרגל") - 1942, ו"מפי הסוס (אנ')" - 1944) סוף סוף סיפקה לקארי הכנסה סבירה, ו"מפי הסוס" נותר הרומן הפופולרי ביותר שלו.[9] הפמפלט של קארי "The Case for African Freedom" ("הנימוק לחירות אפריקאית", 1941), שיצא לאור כחלק מסדרת הספרים "Searchlight Books" של אורוול, משך תשומת לב, ובמאי הסרט ת'ורולד דיקינסון (אנ') ביקש את עזרתו של קארי בפיתוח תסריט לסרט מלחמה המתרחש בחלקו באפריקה. ב-1943, בעת כתיבת "מפי הסוס", קארי נסע לאפריקה עם צוות צילום כדי לעבוד על הסרט "גברים משני עולמות (אנ')".
קארי נסע להודו ב-1946 בפרויקט של סרט שני עם דיקינסון, אבל המאבק נגד הבריטים לעצמאות לאומית הפך את עשיית הסרט לבלתי אפשרית, והפרויקט נזנח. "The Moonlight" ("אור הירח", 1946), רומן על קשייהן של נשים, סיים תקופה ארוכה של יצירתיות אינטנסיבית עבור קארי. גרטרוד סבלה מסרטן והתפוקה שלו הואטה לזמן מה. גרטרוד מתה בזמן פרסום "A Fearful Joy" ("שמחה מפוחדת", 1949). קארי היה כעת בשיא תהילתו והונו. הוא החל להכין סדרה של הערות מקדימות לפרסום מחדש של כל יצירותיו במהדורה סטנדרטית בהוצאת מייקל ג'וזף (Michael Joseph).
הוא ביקר בארצות הברית, שיתף פעולה בעיבוד בימתי של "מיסטר ג'ונסון", והציעו לו תואר במסדר האימפריה הבריטית, שלו הוא סירב. בינתיים, הוא המשיך לעבוד על שלושת הרומנים המרכיבים את הטרילוגיה השנייה ("Prisoner of Grace" ("אסיר החסד") - 1952, "Except the Lord", "מלבד הלורד" - 1953, ו-"Not Honour More" ("לא כבוד יותר" - 1955). בשנת 1952, לקארי היו כמה בעיות שרירים שאובחנו במקור כבורסיטיס (אנ') ("דלקת האמתחת"), אך ככל שצוינו תסמינים נוספים במהלך השנתיים הבאות, האבחנה שונתה לזו של טרשת אמיוטרופית צידית (הידועה כמחלת לו גריג (ALS) באמריקה הצפונית). שיתוק ניווני והדרגתי שהיה סופני.[10] מכיוון שכוחותיו הפיזיים הלכו ונחלשו, קארי נאלץ להיות קשור לעט בידו וזרועו נתמכת בחבל כדי לכתוב. לבסוף, הוא פנה להכתבה עד שלא היה מסוגל לדבר ואז הפסיק לכתוב לראשונה מאז 1912. כתיבת יצירתו האחרונה, "The Captive and the Free" ("השבוי והחופשי", 1959), הכרך הראשון של טרילוגיה מתוכננת על דת, לא הסתיימה כאשר נפטר ב-29 במרץ 1957, בן 68.
מורשת
הוא מינה את חברתו הקרובה ויני דאווין (אנ') למוציאה לפועל הספרותית שלו, והיא פיקחה על העברת ספרייתו לספרייה הבודליינית, פרסמה לאחר מותו כמה יצירות לא גמורות ותמכה בחוקרים שחקרו את כתביו. היא גם כתבה את הערך של קארי במילון הביוגרפיה הלאומי (אנ').[11]
Tobias Döring. 1996. Chinua Achebe und Joyce Cary. Ein postkoloniales Rewriting englischer Afrika-Fiktionen. Pfaffenweiler, Germany. ISBN 978-3825500214.
Lardner, John (4 בפברואר 1950). "Art and Roguery by the Thames [review of The Horse's Mouth]". The New Yorker. 25 (50): 88–90. {{cite journal}}: (עזרה)
