בנוסף לצבא היבשה, חיזק פרידריך וילהלם גם את הצי הברנדנבורגי. הוא התאמץ להשתלט על מושבות במערב אפריקה ובאיי הודו המערבית, אבל רק לקראת סוף שלטונו בשנת 1680 זכה להצלחה בתחום. כך למשל הוקמה בשנת 1683מצודת גרוס פרידריכסבורג בגינאה בת-ימינו, אשר עמדה על תלה עד 1727.
תחת שלטונו של הנסיך פרידריך וילהלם הייתה ברנדנבורג-פרוסיה למדינה החזקה ביותר אחרי אוסטריה בקיסרות הרומית הקדושה. לאחר שנחלשה פולין בעקבות סכסוכים שוודים-פולנים, הצליח פרידריך וילהלם בהסכם והלאו בשנת 1657 לשחרר את דוכסות פרוסיה מהצמיתות לכתר הפולני. בשלום אוליבה בשנת 1660 זכתה ריבונות הדוכסות לאישור סופי. היה זה צעד מכריע בדרך להפיכת פרוסיה לממלכה תחת בנו - פרידריך השלישי, הנסיך הבוחר מברנדנבורג.
פרידריך השלישי
פרידריך וילהלם, הנסיך הבוחר מברנדנבורג הלך לעולמו ב-9 במאי1688. שבוע לאחר מותו נפגשה לראשונה מועצת המלך בראשותו של בנו פרידריך השלישי, הנסיך הבוחר מברנדנבורג, לקריאת צוואתו של פרידריך וילהלם. ועל פי המקובל בבית הוהנצולרן מאז 1473 הייתה אמורה הירושה להתחלק שווה בשווה בין פרידריך ובין ארבעת אחיו למחצה. לאחר דיונים משפטיים ארוכים, בהם השתתף בין היתר אברהרד פון דנקלמן, מורו הוותיק של פרידריך, הוחלט כי עד 1692 יישאר השלטון בברנדנבורג בידי פרידריך בלבד, כדי לשמור על שלמות הממלכה. בניגוד לאביו, שנהג לקבל את כל החלטות הממשלה בעצמו, מינה פרידריך ב-20 במאי 1688 את דנקלמן לראש ממשלה תחתיו.
על אף שהיה מרקיז, נסיך בוחר ודוכס, ביקש פרידריך לעצמו את התואר היוקרתי מלך, ומ-1696 החל במאמצים לשדרוג תואר האצולה שלו לתואר מלכות. רצון זה לא היה מונע רק ממניעים אישיים, אלא גם כחלק מניסיונו של פרידריך לאחד מחדש את המדינה של שושלת הוהנצולרן, אך על פי החוק הגרמני של תקופתו לא יכלו להתקיים ממלכות בשטחה של קיסרות רומי הקדושה, למעט ממלכת בוהמיה. ראש הממשלה דנקלמן ובכירים אחרים בממשל התנגדו למהלכיו של פרידריך, ולכן ב-20 בדצמבר 1696 הורה פרידריך לכלוא אותם במצודת שפנדאו, שם הוחזקו עד 1707. הסיבה היחידה למאסר הייתה חוסר יכולתו של פרידריך להתנגד למורו לשעבר, ומינה לתפקיד במקומו את יריבו של דנקלמן יוהאן קזימיר קולבה פון ורטנברג. בעצתו של ורטנברג מינה פרידריך מועצה מצומצמת שמנתה שלושה יועצים מלבדו, וניהלה את ענייניה של פרוסיה עד ל-1712. המועצה הפכה עד מהרה למוקד שחיתות וכוח שלטוני וזכתה לכינוי ממשלת שלושת הדוכסים.
ב-1 בנובמבר1700 מת קרלוס השני, השליט ההבסבורגי האחרון של ספרד, ואירופה נגררה למלחמת ירושה על כתרו. פרידריך הפך לבן ברית חשוב לבית הבסבורג במאבק על הכתר מול לואי ה-14, מלך צרפת, וב-16 בנובמבר 1700, בתום דיונים חשאיים בארמון שונהאוזן, הסכים לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, לאפשר לפרידריך, הנסיך הבוחר הפרוטסטנטי להפוך את פרוסיה לממלכה בראשותו, כל עוד יוכתר על שטחים שמחוץ לקיסרות רומי הקדושה, שעליהם החוק הגרמני בעניין אינו חל. בנוסף התחייב פרידריך להעמיד לרשות לאופולד והצבא האוסטרי 8,000 חיילים פרוסים, לטובת מלחמת הירושה הספרדית, ושילם 2 מיליון דוקאטים ללאופולד, ו-600 אלף דוקאטים נוספים לכנסייה, שמתוכם קיבלו הישועים 20 אלף טאלרים.
לדרגתו, שמו ויוקרתו של נסיך נודעה בזמן האבסולוטיזם חשיבות פוליטית מכרעת. בנו של הנסיך הגדול, פרידריך השלישי מברנדנבורג, שהיה רודף כבוד, ייחס חשיבות גדולה לכך שדוכסות פרוסיה נמצאת מאז 1660 בריבונות מלאה. לפיכך פעל להפיכתה לממלכה ולהפיכתו-הוא למלך. לאחר קבלת אישורו של לאופולד יצא פרידריך בשיירה ארוכה מברלין לקניגסברג, בירת פרוסיה, ב-13 בדצמבר1700. טקס ההכתרה נערך ב-18 בינואר1701, ובמהלכו הניח פרידריך את הכתר על ראשו בעצמו, ולאחר מכן הכתיר את אשתו סופיה שרלוטה מהנובר. באותה הזדמנות ייסד את מסדר העיט השחור ומינה את עצמו ואת רעייתו לריבוני המסדר. האפיפיור מעולם לא הכיר בתואר המלכות של פרידריך, היות שפרוסיה הייתה לותרנית מאז 1525, ואביו של פרידריך תמך בפרוטסטנטים נגד האפיפיור בשלום וסטפאליה. כדי להבהיר שמלכותו של פרידריך מוגבלת לתחומי פרוסיה ואינה מאיימת על שלטונו של לאופולד בתחומי הקיסרות הקדושה, בחר פרידריך בתואר "פרידריך הראשון, מלך בפרוסיה" ולא בתואר "פרידריך הראשון, מלך פרוסיה".
.svg)
.svg)
