בעת מלחמת לבנון הראשונה, ביום השלישי ללחימה, 8 ביוני1982, נהרג יובל הראל,[1] בן מרים ויחזקאל, חייל בחיל השריון, מפגיעת טיל נגד טנקים במחנה הפליטים עין אל-חילווה שליד צידון. חבריו של יובל הראל,[2] בן חיה ויוסף, שקראו את מודעות ההרוגים בקצין העיר, חשבו בטעות כי מדובר בחברם, וסיפרו לחיה ויוסף כי בנם נהרג. לאחר בירורים נוכחה המשפחה לדעת כי יובל עדיין בין החיים. ב-10 ביוני נהרג בקרב בלבנון גם יובל הראל, בנם של חיה ויוסף, חייל בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח. כאשר הגיעו חיילים ממוקד קצין העיר לביתם של חיה ויוסף הראל והודיעו להורים על מות בנם, סירבו תחילה ההורים להאמין, והסבירו כי ישנו עוד יובל הראל, בן מרים ויחזקאל, שנהרג; אך לצערם, הידיעה על מות בנם הייתה נכונה.
סיבה נוספת לבלבול ולטרגדיה הייתה העובדה שהוריו של ספי באשר, חברו הטוב של יובל הראל מהנח"ל, סברו שאין זה ייתכן שמדובר בחברו, שכן אילו היה כך, בנם, או מישהו אחר, היה מתקשר אליהם להגיד. מה שהם לא ידעו, שגם בנם, חברו הקרוב ביותר של יובל, מת. הם קיבלו את ההודעה במהלך הלוויה של יובל. שני החיילים משכונת תלפיות שבירושלים, בעלי השם הזהה, ויוסף (ספי) באשר, נקברו בסמוך זה לזה, באותה השורה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.[3]
מחבר השיר, עמנואל צבר, שירת בשנת 1984 כשליח הסוכנות היהודית בלונדון, ולבקשת שגריר ישראל בבריטניה יהודה אבנר חיבר את השיר כקטע לכבוד טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בלונדון באותה שנה. הוא שמע מאיש הטלוויזיה דן סממה את סיפורם של החיילים, והחליט לכתוב שיר על כך. צבר העביר את השיר ליאיר רוזנבלום, ששהה גם הוא בלונדון באותה עת, ורוזנבלום הלחין את השיר לקראת הטקס.[4]
הראשונה להקליט את השיר הייתה הזמרת מירי אלוני, וגרסתה לשיר התפרסמה ב־1985.[5] השיר נכלל באלבומה "טיפה אהבה" משנת 1987.
כשנה לאחר מכן, נולד בן למשפחת הראל אחרת, שגם היא התגוררה בשכונה, וגם הוא נקרא יובל, על שם שני החיילים.
השיר פותח במילים "על דעת המקום ועל דעת הקהל", הלקוחות מתפילת יום הכיפורים, מקטע תפילה הנאמר לפני תפילת כל נדרי. גם המילים הפותחות את הפזמון החוזר, "בישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה" נלקחו מאותו הקטע.
הניב”אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר”, הלקוח מסיפור עקדת יצחק, שבו הועמד אברהם בניסיון ונדרש על ידי האל להקריב לו לקורבן את יצחק, "בנו יחידו אשר אהב", שבא לעולם באופן ניסי לאחר ששרה אמו הייתה עקרה במשך שנים רבות.
בבית השני ישנם משפטים שמקורם בספר איוב, המספר על צדיק שאלוהים מחליט לבחון את אמונתו בו, ומאפשר לשטן להמיט עליו אסונות בזה אחר זה. המשפט ”עוֹד זֶה מְדַבֵּר, וְזֶה בָּא”, המופיע בשיר, מתאר במקור את הבשורות שנפלו על איוב בזו אחר זו – ובשיר, את הבשורות שהתבשרו חיה ויוסף הראל: תחילה כי בנם נהרג, לאחר מכן הודיעו להם כי נפלה טעות, ושעות מעטות לאחר מכן נודע להם שוב כי בנם אכן נהרג. ”הַלַּיְלָה הַהוּא, יִקָּחֵהוּ-אֹפֶל” הוא משפט המביע משאלה ומתייחס ללילה בו נולד איוב - ”הַלַּיְלָה הַהוּא יִקָּחֵהוּ אֹפֶל אַל יִחַדְּ בִּימֵי שָׁנָה בְּמִסְפַּר יְרָחִים אַל יָבֹא."ספר איוב, פרק ג', פסוק ו'”
המשפט ”עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל” לקוח מקינת דוד – שיר ההספד שנשא דוד לאחר שנודע לו על מות שאול ויהונתן, ובו הוא מתאר את גבורתם, את גדלותם ואת נפילתם.
"לבנון ושריון וקול שובר ארזים" - המקור מתהילים - כ"ט: ”קוֹל ה' שֹׁבֵר אֲרָזִים, וַיְשַׁבֵּר ה' אֶת-אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן... וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹון כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים”. מרמז על מלחמת לבנון, בה נהרגו.
המילים "הייתה צעקה גדולה" מרמזות למכת בכורות במצרים (”וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת”, ספר שמות, פרק י"ב, פסוק ל') – המכה העשירית והקשה מכל שבה לקו המצרים, מאחר שפרעה סירב לשחרר את בני ישראל.
המילים "ברית עולם בבשרך" הן בעקבות דבר ה' לאברהם: ”וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם, לִבְרִית עוֹלָם” (ספר בראשית, פרק י"ז, פסוק י"ג).
המילים "סופה וגם סער" אלו שמות גדודים מחטיבת השריון ברק 188 שיובל הראל לחם בה.
בנוסף כלולים בשיר הרמזים נוספים: לבלדה של גתה, "שר היער" (Erlkönig). הבית הראשון נפתח במילים "רכבנו סופה וגם סער" המזכירות את הפתיחה של הבלדה "מי זה הרוכב דרך לילה וסער?". בבלדה מסופר על אב ובנו הרוכבים בליל סוער ביער. הילד רואה את דמותו של שר היער- שד המאיים עליו. האב מנסה להרגיעו ולהסביר כי מדובר בחזיונות שווא, ומגביר את קצב רכיבתם ככל שהבלדה מתקדמת. עם זאת סופה של הבלדה הוא טראגי. שר היער נוגע בילד וגורם למותו. הבלדה מסתיימת במילים: "אֶל הֶחָצֵר הִגִּיעַ אָבֵל וְאוֹבֵד, בִּזְרוֹעוֹתָיו הָיָה הַיֶּלֶד מֵת."[6] הרמז נוסף מצוי במילה "תלפיות" ("ועיר תלפיות שכולה", "תלפיות לך ארצי"), המופיעה הן כאחד משמותיה של העיר ירושלים, הן כהתייחסות לשכונה שבה התגוררו החיילים והן כאזכור לביטוי "בנוי לתלפיות".[7]
