מגי נולד להורים ממעמד הפועלים בהוקסטון, לונדון, בשנת 1930, במרחק של כמה מאות מטרים מהמקום שבו נולדו סבו וסבתו. הוא התגורר בדירה מעל לחנות הבגדים המשפחתית, שם חלק מיטה עם אחותו הגדולה, ג'ואן.[1] הוא היה קרוב לאביו, וניהל מערכת יחסית סבוכה עם אמו המתעללת.[2][3] כילד בזמן מלחמת העולם השנייה, הוא פונה למרקט הארבורו בלייסטרשייר. כשחזר ללונדון מצא חלק גדול מהוקסטון מופצץ והרוס. הוא התחנך בבית הספר כרייסט'ס הוספיטל בעזרת מלגה של מועצת מחוז לונדון. במהלך תקופה מכוננת זו, הוא פיתח עניין רב בפוליטיקה סוציאליסטית, ובמהלך חופשות הלימודים נהנה להאזין לנאומים פוליטיים בפינת הנואמים, בהייד פארק, ולבקר בתיאטראות ובקונצרטים.[4]
במהלך שירותו הלאומי, שירת בצבא הבריטי ובחיל המודיעין[2] ועסק בחיפוש אחר מרגלים אפשריים בין הפליטים שחצו את הגבול בין יוגוסלביה לאוסטריה. לאחר שחרורו זכה במלגה למכללת קיבל (Keble), באוקספורד, שם למד היסטוריה לתואר ראשון ואז פילוסופיה, מדע המדינה וכלכלה בשנה אחת.[5] בין חבריו באוקספורד נמנו אנשי התקשורת והפוליטיקאים לעתיד: רובין דיי, וליאם ריס-מוג, ג'רמי ת'ורפ ומייקל הססלין. מגי נבחר לנשיא איחוד אוקספורד, ולימים הפך לחבר של כבוד במכללת קיבל.[6]
באוקספורד התערה מגי גם עם משוררים, ובשנת 1951 השתתף בפרסום ספר שירה. המו"ל לא שילם לכותבים וציפה שהם יקנו בעצמם מספר מסוים של עותקים (עסקה דומה נקשרה עם סופרים כמו דילן תומאס ופיליפ לרקין עבור האנתולוגיות הראשונות שלהם). הכרך הדק הוקדש לזכרו של ריכרד וגנר, וכלל ציטוט של ריינר מריה רילקה מתוך אלגיות דואינו:[7] "כי מה היפה/ אם לא ראשית הנורא, שעל גבול הנסבל/ ואדם משתאה לו על כי בשויון נפשו/ הוא בז להרגנו. כל מלאך הוא נורא"[8]. מגי אמר מאוחר יותר כי הוא די מתבייש בשירים, אף על פי שהמשיך לכתוב למגירה.[2] עם זאת לא זנח את קריירת הכתיבה שלו ובמשך חייו, חיבר רומן מרגלים בשם "Living in Danger" ורומן רחב יריעה בשם "Facing Death". האחרון, היה מועמד לפרס של יורקשייר פוסט.[9][1]
בשנת 1955 למד שנה אחת פילוסופיה באוניברסיטת ייל בעזרת מלגה שלאחר התואר.[10] הוא ציפה לשנוא את אמריקה אך מצא שהוא אוהב אותה. הערצתו העמוקה לשוויון ההזדמנויות במדינה באה לידי ביטוי בסדרת ספרים: "לך מערבה, איש צעיר" (1958), "הרדיקליות החדשה" (1963) ו"המהפכה הדמוקרטית" (1964).[11]
במקום זאת, הוא התקבל לעבודה כאחד ממגישי תוכנית הטלוויזיה השבועית This Week (אנ') של חברת התקשורת ITV. מגי יצר תוכניות תיעודיות בנושאים חברתיים שנויים הקשורים ביחסי מין כמו: מחלות מין, הפלות מלאכותיות, זונות ולקוחותיהן (זנאים), והומוסקסואליות (שלא הייתה חוקית באותה עת בבריטניה).[2] הוא אף כתב ספר בנושא הומוסקסואליות בשם "אחד מעשרים". שנים אחר כך, אמר בראיון על התקופה הזו כי: החברה הבריטית הייתה ליברלית במספר תחומים, שכיום נחשבים למובנים מאליהם... רוי ג'נקינס (אנ') שינה אותם, ותורים (אנ') התנגדו לו במרירות... היה תפריט של שינוי חברתי, ואני האמנתי מאוד בסדר היום הליברלי הזה.[12]
מגי חזר לכתוב ולשדר, והמשיך גם בתפקידים מנהליים שונים. הוא שב לקריירה אקדמית באוקספורד, וגם מצא יותר זמן לכתוב ביקורות על מוזיקה קלאסית. הוא חיבר יצירות משל עצמו, ואמר שהיצירה שלו הייתה "ניתנת לשריקה", וגם "סנטימנטלית ביסודה".[11] ויליאם ריס-מוג (אנ'), בן תקופתו מאוקספורד, אמר עליו בראיון: "מעולם לא ידענו לאיזו דרך בריאן יקפוץ. וכפי שחייו המחישו בהמשך, תמיד נותרה השאלה בעינה, האם הוא בבסיסו אינטלקטואל או מישהו שמתעניין בפוליטיקה. לכן, זו לא הייתה הפתעה כשהוא נכנס לחיים הציבוריים, אבל האינטלקטואליות הייתה באמת היסוד השולט באישיותו ונראה שהספרים מייצגים את בריאן האמיתי, יותר מכפי שעשתה הפעילות הפוליטית."[2]
ההשפעה החשובה ביותר של מגי בתרבות הפופולרית הייתה מאמציו להנגיש את הפילוסופיה לציבור הרחב. בשנים 1970–1971 הציג סדרה לרדיו ה-BBC בשם "שיחות עם פילוסופים".[13][2] פורמט הסדרה היה שמגי משוחח עם מספר פילוסופים בריטים עכשוויים, שדנו הן ביצירתם והן ביצירתהם של פילוסופים בריטים מוקדמים יותר מהמאה העשרים. הסדרה החלה בשיחת היכרות בין מגי לאנתוני קווינטון, ותוכניות אחרות כללו דיונים על ברטראנד ראסל, ג'ון אוסטין, ג. א. מור, ולודוויג ויטגנשטיין. בין היתר, עסקו התוכניות בקשר בין פילוסופיה ודת. קטעים מכל אחת מהשיחות הודפסו ב-The Listener זמן קצר לאחר השידור,[14] וגרסאות מתוקנות ומורחבות של כל הדיונים זמינות בספר "פילוסופיה בריטית מודרנית" משנת 1971.[15]קרל פופר הופיע פעמיים בסדרה, וזמן קצר לאחר מכן, מגי כתב ספר מבואי על הפילוסופיה של פופר, שיצא לראשונה בשנת 1973.[16]
בשנת 1978 הגיש בערוץ טלוויזיה של ה-BBC את התוכנית "אנשי הגות". בתוכנית מגי דן עם פילוסופים עכשוויים על סוגיות שונות בתולדות הפילוסופיה. בשנת 1987, מגי הגיש תוכנית טלוויזיה נוספתו במתכונת דומה, בשם "הפילוסופים הגדולים". תוכנית זו, התמקדה בפילוסופים מרכזיים ביותר בתולדות הפילוסופיה המערבית. שתי התוכניות מנו 15 פרקים כל אחת. ושתיהן עובדו לספרים, שגם תורגמו לעברית. בשנת 2002 כתב הפילוסוף הישראלי ד"ר ירון סנדרוביץ בהארץ:
בתוכניות אלה נעשה שימוש מוצלח במגבלות המדיום הטלוויזיוני. בשתיהן בחר מגי לחשוף שדה מחשבה בעזרת דיאלוג שהוא עצמו ניהל, עם פילוסוף בכיר בן-זמננו. 'אנשי הגות' הציג לפני הקהל כמה מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים: קוויין, מרקוזה, פאטנם, סירל, חומסקי ואחרים. הדיאלוג הלא-פורמלי איפשר היכרות ישירה וייחודית מסוגה עם השקפת העולם הפילוסופית של ההוגה המרואיין. 'הפילוסופים הגדולים' הציג בפשטות ובתמציתיות את עיקרי משנתם של גדולי הפילוסופים המערביים לדורותיהם בעזרת ריאיון עם מומחה בכיר בתחום. בשני המקרים הבחירה בדיאלוג הייתה מוצלחת. היא הציגה את ההוגה לקהל באופן לא פורמלי, ועם זאת מדויק בדרך כלל [...] [בתוכניות אלה] נחשף מגי כאיש שיחה אינטליגנטי, כמראיין שמדייק בשאלותיו וכבקיא בתחומו.
בתקופה שבין שידורי הסדרות, מגי הוציא את המהדורה הראשונה של המגנום אופוס האקדמי שלו: "הפילוסופיה של שופנהאואר" (הספר פורסם לראשונה בשנת 1983, והורחב משמעותית בשנת 1997).[17][18] החיבור נותר אחד הטיפולים המהותיים והרחבים ביותר בהגותו של שופנהאואר. בספר, מגי מעריך את השפעתו העמוקה של שופנהאואר על ויטגנשטיין, וגנר ויוצרים אחרים. מגי מתייחס גם למחשבותיו של שופנהאואר על הומוסקסואליות ולהשפעת הבודהיזם על מחשבתו.
עבודה מאוחרת והתעניינות בווגנר
בשנת 1997 פורסם סיפרו "וידויו של פילוסוף",[19][20][21] שגם תורגם לעברית. הספר הציג למעשה מבוא לפילוסופיה, אך בצורה אישית. בספר, שרטט את התפתחותו הפילוסופית שלו בהקשר אוטוביוגרפי. הוא גם הדגיש את חשיבותה של הפילוסופיה של שופנהאואר כניסיון רציני לפתור בעיות פילוסופיות. בנוסף, מגי פתח בביקורת נוקבת על הפילוסופיה האנליטית.[22] בעקבות הספר, היה מעורב בתביעת לשון הרע. בשל אחת מהן, מגי חזר בו מהשמועה כי ראלף שנמן, מקורבו השנוי במחלוקת של ברטרנד ראסל בעשור האחרון של חייו, הושתל על ידי ה-CIA במאמץ להכפיש את ראסל. שונמן תבע בהצלחה את מגי בגין הוצאת דיבה בבריטניה, וכתוצאה מכך נפסקה ההדפסה הראשונה של המהדורה הבריטית של הספר.[23] תביעת לשון הרע השנייה, הוגשה בקליפורניה נגד רנדום האוס, והוסדרה בשנת 2001. ההאשמות פגו ביישוב סכסוכים, והוצאה מהדורה חדשה סופקה ליותר מ-700 ספריות אקדמיות וציבוריות.[24]
למגי היה עניין מיוחד בריכרד וגנר, בחייו, בהגותו, ובבמוזיקה שלו. מגי כתב שני ספרים בולטים על המלחין ועל עולמו: "אספקטים של וגנר" (1968; 1988),[25] ו"אקורד טריסטן: וגנר ופילוסופיה" (2001).[26][27] ב"אספקטים של וגנר", מגי משרטט את ההישגים והעומק של וגנר ומראה כיצד המוזיקה הסנסציונית והארוטית שלו מבטאת את תוכנה המודחק והטעון ביותר של הנפש. הוא גם בוחן את כיווני הבמה המפורטים של וגנר, ואת עבודות הפרוזה בהן ניסח את רעיונותיו. הספר שפך אור חדש ומעניין על האנטישמיות שלו. מהדורה מתוקנת שלו כוללת פרק חדש על "וגנר כמוזיקה".[28]
בשנת 2016, לקראת יום הולדתו ה-86, פרסם מגי את ספרו "שאלות אולטמטיביות", שפורסם באוניברסיטת פרינסטון. ג'וליאן באגיני, כתב באינדפנדנט כי "מגי לא תמיד מתאים את בהירות הניסוח שלו לטיעונים ריגורוזיים, ולעיתים מתעלם מהעיקרון שלו כי התחושה 'כן, בטח שזה חייב להיות נכון' אינה 'תוקף, אפילו לא אישור'. אבל אפשר לסלוח על כך. אפלטון ואריסטו טענו שהפילוסופיה מתחילה בפליאה. מגי הוא ההוכחה כי עבור חלקנו, הפליאה לא מתה אלא רק מעמיקה."[29]
בשנת 2018 מגי התראיין לג'ייסון קאוולי מ"ניו סטייטסמן", בתקופה בה התגורר בחדר יחיד בבית חולים סיעודי באוקספורד, ודן בחייו ובספרו "שאלות אולטמטיביות" משנת 2016. מגי אמר שהוא מאמין שהוא חסר מקוריות, ועד לספר זה הוא נאבק לתרום תרומה מקורית לפילוסופיה, באומרו:
לפופר הייתה מקוריות זו, לראסל הייתה אותה, ולאיינשטיין הייתה אותה בשפע. איינשטיין יצר דרך לראות את הדברים שהפכה את האופן בו אנו רואים את העולם ואפילו את האופן בו אנו מבינים דברים מהותיים כמו זמן ומרחב. ואני מבין באולם יסודי שמעולם לא יכולתי לעשות זאת, לעולם לא. הלוואי והייתי במעמד הזה - לא כי אני רוצה להיות בחור פיקח אלא כי אני רוצה לעשות דברים ברמה הרבה יותר טובה מזו שעשיתם.
באותו הראיון, מגי סיפר כי הוא עוקב מקרוב אחר החדשות והפוליטיקה וכי הוא מחשיב את ההצבעה עבור הברקזיט כ"טעות היסטורית".[30]
חיים אישיים
בשנת 1953 מונה מגי לתפקיד הוראה בשוודיה ובזמן שהכיר שם את אינגריד סודרלונד, רוקחת במעבדת האוניברסיטה. הם התחתנו ונולדה להם בת אחת בשם גונואלה. מגי אמר אחר כך:
הנישואין התפרקו די מהר וזו הייתה תקופה הרת אסון בחיי. חזרתי לאוקספורד אחרי תואר ראשון. אבל מאז, שוודיה הייתה חלק מחיי. אני הולך לשם כל שנה והבת שלי מבקרת אותי. תמיד הנחתי שבמוקדם או במאוחר אתחתן שוב אבל זה מעולם לא קרה, אם כי היו לי כמה מערכות יחסים ארוכות מאוד. ועכשיו אני לא רוצה להתחתן שוב. אני אוהב את החופש.[2]
ספר הזכרונות שלו, "ענני התהילה: ילדות הוקסטון", זכה בפרס ג'יי.אר אקרלי לאוטוביוגרפיה בשנת 2004.
מותו
מגי מת ב-26 ביולי 2019, בגיל 89, בבית החולים סנט לוק שבהדלינגטון, אוקספורד.[3] הוא הותיר אחריו את בתו, ילדיה ונכדיה.[31][1] הלווייתו התקיימה רק ב-15 באוגוסט.[32][33]
סיפרו האחרון שיצא לאור במהלך חייו - "להפיק מזה את המרב" (2018) - נחתם כך:[34][32]
"אם היה ניגלה לי בוודאות, שהחיים הם חסרי משמעות, וכשאמות מנת חלקי תהיה להיות שרוי בנשיה נצחית, והייתי אז נשאל: 'ביודעך דברים אלו, ולו הבחירה הייתה ניתנת בידך, האם היית בוחר להיוולד?', תשובתי הייתה נצעקת 'כן!'. אהבתי לחיות. אפילו אם התרחיש הגרוע ביותר הוא זה האמיתי, מה שהיה לי היה טוב לאין שיעור מכלום. למרות מה שהיה שגוי בחיי, ולמרות משהיה שגוי בי, אני אסיר תודה באופן בל יתואר על שחייתי. זה נורא ומחריד שנצטרך למות, אבל אפילו האפשרות של איון נצחי היא מחיר ששווה לשלם כדי לחיות".
Towards 2000: The world we make, Macdonald & Co, 1965, ASIN B0000CMK0Y[37]
One in Twenty: A Study of Homosexuality in Men and Women, Stein and Day, 1966. בריאן מגי, באתר OCLC(באנגלית) (later published as The Gays Among Us)[38]
The Television Interviewer, Macdonald, 1966, ASIN B0000CN1D4[39]
Aspects of Wagner, Secker and Warburg, 1968; rev. 2nd ed, 1988, Oxford University Press, 1988, ISBN 0-19-284012-6[40]
Karl Popper, Penguin, 1973, ISBN 0-670-01967-4 (Viking Press, ISBN 0-670-41174-4; also titled Popper, and later titled Philosophy and the Real World, 1985)[42][43]
On Blindness: Letters between Bryan Magee and Martin Milligan, Oxford University Press, 1996, ISBN 0-19-823543-7[50] (also published as Sight Unseen, Phoenix House, 1998, ISBN 0-7538-0503-0)
Confessions of a Philosopher, Random House, 1997, reprinted 1998, ISBN 0-375-50028-6[51][20]
^LeMahieu, D. L. (2018-07-03). "Life Writing and Philosophy: Bryan Magee and the Subjectivities of the Examined Life". Life Writing. 15 (3): 399–411. doi:10.1080/14484528.2016.1267547. ISSN1448-4528.
^Magee, Bryan (1998). Confessions of a Philosopher. New York: Random House. pp. 122–138. ISBN0-375-50028-6.
^Janaway, Christopher (1984). "Review of The Philosophy of Schopenhauer". Mind. 93 (372): 608–610. ISSN0026-4423. JSTOR2254272.
^Miller, Stephen (1998). "Review of Confessions of a Philosopher: A Journey through Western Philosophy". The Wilson Quarterly (1976-). 22 (2): 104. ISSN0363-3276. JSTOR40259748.
^ 12Wellbank, Joseph H. (1999). "Review of Confessions of a Philosopher: A Journey through Western Theism [sic]". The Personalist Forum. 15 (1): 188–190. ISSN0889-065X. JSTOR20708808.
^Staff. "libraryjournal.com". Schoenman Settles Defamation Suit Against Random. אורכב מ-המקור ב-17 ביוני 2012. נבדק ב-31 ביולי 2011. {{cite web}}: (עזרה)
^King, Anthony (27 במרץ 1964). "The New Radicalism. By Brian Magee. (New York: St. Martin's Press, 1963. Pp. 238. $5.00.)". American Political Science Review. 58 (1): 161. doi:10.1017/S0003055400288710. {{cite journal}}: (עזרה)
