ספר התורה המשמש לקריאה בתורה מכיל את הטקסט בכתיב חסר, ללא סימני ניקוד וללא טעמי המקרא, הקובעים את ההפסקות בקריאה (בדומה לפיסוק), ואת נעימת הקריאה. אם הבעל קורא טועה בקריאה באופן שמשמעות המילה השתנתה, עליו לחזור לקרוא כהלכה ועל טעות שלא שינתה את המשמעות, לא צריך לחזור. מצב זה הופך את פעולת הקריאה בתורה לפעולה לא פשוטה, שלא די בידיעת קריאה כדי לעשותה, ונדרשים מומחיות ואימון, שהרוכש אותם קרוי "בעל קורא".
אם אין בבית הכנסת מישהו שיודע לקרוא בטעמים, אמרו הפוסקים שבדיעבד אפשר לצאת ידי מצוות קריאת התורה ללא טעמים (שולחן ערוך, קמ"ב, ב)
מקור
בעבר כל אדם שעלה לתורה היה קורא בעצמו את הקריאה, בדורות מאוחרים התבטל נוהג זה מלבד ביהדות תימן. הרב אפרים מרגנסבורג כתב בחריפות נגד ביטול המנהג, אולם הרא"ש כתב שכדי למנוע מריבות בבית הכנסת רשאים שהשליח ציבור יקרא בקול והמברך יקרא בלחש ביחד אתו, כדבריו נוהגים כיום ברוב הקהילות[1]. ביהדות תימן עד היום נוהגים כמנהג הקדום.
ותיפח רוחם של חזנים שהעומד לקרות בתורה מברך לפניה ולאחריה והחזן קורא. ועוד פעמים ששותק הקורא ומברך ברכה לבטלה והציבור לא יצאו ידי קריאת שבעה והחזן מברך ששה [פשיטים] לכבוד התורה והוא קלון התורה ועתיד הקדוש ברוך הוא לפרע ממי שיש בידו למחות ואינו מוחה, ובידי אין למחות כי אומרים מנהג אבותינו תורת משה רבינו כמו שכתבת.
כסיוע לבעל קורא, בעת שהוא מתאמן על קריאתה של פרשת השבוע, הודפס ספר תיקון קוראים, שבו הטקסט המקראי מופיע בשתי עמודות, אחת הזהה לטקסט המופיע בספר התורה, והאחרת מכילה את הטקסט יחד עם ניקוד וטעמי המקרא.
סומך
כסיוע נוסף, במקרים שבהם הבעל קורא אינו בקיא דיו בהגיית הטקסט המקראי ובסימניו, עומד לידו אחד המתפללים (שנקרא "סומך"), ומאזין בקפדנות ומקרוב לקריאה בתורה. ומעמיד אותו על טעויותיו. מקובל שגם הסומך יהיה בעל ידע לשוני מספיק על מנת לדעת מתי לתקן.
נפוץ בבתי הכנסת שהקהל מתקן את בעל הקורא אם הוא שוגה, ונחלקו הפוסקים האם זה ראוי מצד הלבנת פנים[2].
ניגון טעמי המקרא שונה מעדה לעדה, לכן בדרך כלל, כל קורא יודע לקרוא בתורה במנגינה המתאימה בעיקר לבתי הכנסת של עדתו.
