האפיפיורבנדיקטוס החמישה עשר (לטינית: Benedictus XV; 21 בנובמבר1854 – 22 בינואר1922) נולד בשם ג'אקומו פאולו ג'ובאני בטיסטה דלה קייזה (באיטלקית: Giacomo Paolo Giovanni Battista della Chiesa), וכיהן כאפיפיור מ-1914 ועד מותו ב-1922. כהונתו הושפעה מהתרחשויות מלחמת העולם הראשונה והשלכותיה. הוא נחשב לאפיפיור בעל כישורים דיפלומטיים ופתיחות לעולם המודרני.
בחירתו ותקופת כהונתו כאפיפיור
בחירתו לתפקיד על ידי הקרדינלים בגיל 60 בלבד, ביטאה את רצונם לכהונה ארוכה ויציבה של האפיפיור במהלך המלחמה ובשנים הבאות, כפי שהיה בתקופת כהונתם הארוכה של קודמיו בתפקיד, פיוס העשירי ולאו השלושה עשר. במהלך המלחמה הצהיר בנדיקטוס החמישה עשר על מדיניותה הנייטרלית של קריית הוותיקן בנקיטת צד במלחמה, וניסה לתווך במאמצי השגת שלום בשנים 1916 ו-1917. שני הצדדים במלחמה דחו את נסיונותיו. לאחר כישלון המאמצים הדיפלומטיים, פנה האפיפיור למאמץ הומניטרי לנפגעי המלחמה, כגון ביקור אסירי מלחמה, חילופי חיילים פצועים ואספקת משלוחי מזון.
לאחר המלחמה התמקד האפיפיור בשיפור היחסים הבעייתיים עם צרפת, ובעקבות זאת חידשה צרפת את הקשרים הדיפלומטיים עם הוותיקן ב-1921. גם היחסים עם איטליה השתפרו בתקופת כהונתו, כאשר איפשר לפוליטיקאיםקתולים בראשות הכומר דון לואיזי סטורזו להשתתף בפעילות הפוליטית באיטליה. כן פעל האפיפיור לחידוש הפעילות המסיונרית של הכנסייה הקתולית, שנפגעה במהלך המלחמה, וקרא לקתולים בכל העולם להצטרף לפעילות זו. בנוסף עסק האפיפיור באפליה הדתית כנגד הכנסייה הקתולית ברוסיה הסובייטית, וברעב ההמוני שנוצר שם לאחר המהפכה הבולשביקית.
במקביל פעל האפיפיור בתקופת כהונתו לפרסום קוד המשפט הקאנוני הראשון של הכנסייה הקתולית, ב-1917.
בנדיקטוס החמישה עשר נפטר בינואר 1922, לאחר שלקה בדלקת ריאות.
יחסו לציונות
בנדיקטוס החמישה עשר נפגש ב-1917 עם המנהיג הציונינחום סוקולוב. מדיניות הוותיקן כלפי הציונות בתקופת כהונתו נותרה דומה לעבר: ב-1921 אמר האפיפיור בנאומו בפני מועצת הקרדינלים, כי הוותיקן לא מתנגד להתיישבות היהודית בארץ ישראל, אם כי הובעה התנגדות לריבונות ציונית בארץ.[1]