PROFILPELAJAR.COM

בנג'מין אנדרסון
Benjamin Anderson
לידה	1 במאי 1886; קולומביה, ארצות הברית
פטירה	19 בינואר 1949 (בגיל 62); המרכז הרפואי UCLA סנטה מוניקה, ארצות הברית
ענף מדעי	כלכלה
מקום קבורה	Columbia Cemetery
מקום לימודים	אוניברסיטת קולומביה; אוניברסיטת מיזורי; אוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין ;
מוסדות	אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (1939–1949); מכללת עמק מיזורי; אוניברסיטת המדינה של מיזורי (1906–1911); National Bank of Commerce in New York (1918–1920); אוניברסיטת המדינה של דרום מזרח מיזורי; אוניברסיטת הרווארד (1913–1918); אוניברסיטת קולומביה (1911–1913); Chase National Bank (1920–1939) ;

בנג'מין מקאליסטר אנדרסון הבן (באנגלית: Benjamin McAlester Anderson, Jr;‏ 1 במאי 1886 - 19 בינואר 1949), כלכלן ואחד האמריקנים הראשונים שהיו מקורבים לאסכולה האוסטרית בכלכלה מצד דעותיו, אף כי לא חסך בביקורת על כמה מתפישות האסכולה.

קורות חייו

אנדרסון הבן היה השני מארבעה ילדיו ובנו היחידי של בנג'מין מקלין אנדרסון, איש עסקים ופוליטיקאי, ומרי פרנסס (נ' בולינג) אנדרסון. הוא נישא למרגרט לואיז קרנשאו בשנת 1909. לזוג נולדו שני ילדים.

אנדרסון למד באוניברסיטת מיזורי ואחר כך באוניברסיטת אילינוי והשלים את הדוקטורט שלו בכלכלה באוניברסיטת קולומביה בשנת 1911. הוא זכה בפרס הארט, שפנר ומרקס היוקרתי לכלכלה בשנת 1910 בזכות מחקרו "ערך חברתי: מחקר בתאוריה, ביקורתי ובונה".

במחקרו ביקר את תאוריות העלות של הערך כ"עיוורות" ותאוריות אחרות של ערך חברתי כנורמטיביות או מכניות. הוא ביקר את התאוריה הישנה יותר של האסכולה האוסטרית של הערך השולי האישי בהדגשת חשיבות התנאים החברתיים שמעצבים גם את הערכות הערך השולי של הפרט ומחירי השוק.

אנדרסון שימש מרצה בפקולטה באוניברסיטת קולומביה משך שנתיים ולאחר מכן שימש מרצה בהארוורד למשך חמש שנים. בשנת 1917 פרסם ביקורת קטלנית על תיאורית כמות הכסף של אירווינג פישר בשם "ערך הכסף". אנדרסון בנה תאוריה "פסיכולוגית" של כסף שהדגישה את האיכות והכמות של כסף ואשראי.

בשנת 1918 הצטרף לבנק הלאומי למסחר בניו יורק ולאחר מכן הצטרף בשנת 1920 לבנק צ'ייס מנהטן ככלכלן ועורך ה"בולטין הכלכלי של צ'ייס"^[1] שם כתב שורה של מאמרים שהביעו התנגדות למדיניות הפרוגרסיבית של התקופה ומאוחר יותר לניו דיל.

אנדרסון היה גם שחמטאי בולט, ואף כתב את ההקדמה לספרו של חוזה ראול קפבלנקה, אלוף העולם בשחמט בשנות ה-20 של המאה ה-20.^[2]

בשנת 1939 הפך לפרופסור לכלכלה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. אנדרסון מת מהתקף לב בשנת 1949, זמן קצר אחרי פרסום עבודתו המרכזית "כלכלה ומדיניות רווחה ציבורית: היסטוריה כספית וכלכלית של ארצות הברית, 1914 עד 1946".

עבודה אחרונה זו של אנדרסון הייתה מעין אזהרה לדורות הבאים מפני סכנות התערבות ממשלתית "פרוגרסיבית" בכלכלה. אנדרסון המליץ, זמן קצר אחרי מלחמת העולם השנייה, על חזרה למדיניות של שוק חופשי, בסיס כסף איתן ותקציב מאוזן ודחה את הרעיון הקיינסיאני הפופולרי שסוף המלחמה יביא לחורבן בלי התערבות ממשלתית מקיפה.

הגותו

אנדרסון נחשב בקרב הכלכלנים למנודה, בעיקר בגלל אי נכונותו לרכך את דעותיו או את ביקורתו על התאוריות הפופולריות של התקופה. הוא תואר על ידי הפרוגרסיבים כמיושן ומהפכני, אך בהתבוננות לאחור ניתן לראות כי חלק ניכר מהשקפותיו היו נבואיות ממש.

בשורה ארוכה של מאמרים שפורסמו טרם השפל הכלכלי הגדול שאחרי שנת 1929 הזהיר אנדרסון מפני המדיניות המרחיבה של הבנק הפדרלי בארצות הברית הגורמת לערעור המאזן שבין השקעות וחסכון או, בלשון פשוטה, להשקעת יתר במיזמים ארוכי טווח, בגלל תחושת ביטחון כוזב שנבעה ממדיניות הזרמת הכספים של הבנק הפדרלי. יתר על כן, טען אנדרסון (כפי שטוענת גם התאוריה האוסטרית) ההטיה לכיוון הלוואות שהבנק הפדרלי הנמיך את דרישות הסף שלהן במכוון, הביא לזרימת כסף "זול" לשוק ובעקבותיו לגידול דרמטי בתחומי הנדל"ן והבנייה ולעליה דרמטית בספקולציות בשוק המניות.

בפברואר 1929, עוד לפני משבר אוקטובר, טען אנדרסון כי מדיניות הבנק הפדרלי אינה יכולה אלא להביא לנפילה בטווח הקרוב. במאי אותה שנה הוא הסביר כי מדיניות הבנק הפדרלי שיצרה הרחבת אשראי בנקאי ניכרת במהלך העשור גרמה לכך שאף על פני שלשוק נכנסו במהלך שנים אלו טכנולוגיות רבות שהיו אמורות להוריד את המחירים, מדיניות הבנק הפדרלי שימרה את המחירים בעינם.

אחרי הנפילה הראשונית בבנקים כתב אנדרסון מילים היפות גם למשברים אחרים בזמנים אחרים:

"אין רעל מסוכן יותר מאשר כסף זול ואשראי מופרז... [אבל] כאשר קולות מהדור הישן... העלו שאלות פרוזאיות ביחס לרווחים ודייווידנדים וערך לפי הספרים, טבע קולם במקהלה נזעמת שזימרה שאנחנו ב'עידן חדש' שבו לערך בספרים אין שום משמעות יותר, גם לא לדייווידנדים, ושאנחנו יכולים להוון רווחים בכל שיעור שדמיוננו משיג... לסטודנט להיסטוריה כלכלית הקולות האלו מוכרים עד כאב. הם נשמעו פעמים רבות בשווקים רבים... אין טעם רב לייחס סיבה מסוימת לבואו של המשבר בנקודה בה בא. הוא היה צריך לבוא. מזמן. התמוטטות גדולה הפכה לוודאית ברגע שספקות והרהורים ניפצו את כישוף המגפה ההמונית, והמבנה המופרך של המחירים נדון להיעלם ברגע שמספר מספיק של אנשים החלו להשתמש בנייר ועפרון כדי לעשות חישובים."^[3]