כניס בית אלשרעבי היה אחד ממרכזי התורה ומבתי הכנסת הוותיקים שברובע היהודים ("קאע אל-יהוד") בצנעא בירת תימן. כניס זה היה שייך למשפחת אלשרעבי אשר על שמה נקרא בית הכנסת, כנהוג בתימן.
בכניס בית אלשרעבי התקיימה ישיבה של תלמידי חכמים ללימוד תלמוד ופוסקים על הסדר. המקום נוסד בשלהי המאה ה-17, לאחר חזרת היהודים מגלות מוזע, ונותר פעיל כמעט ברציפות עד להשלמת מבצע על כנפי נשרים לעליית יהודי תימן לישראל בשנת ה'תש"י (1950).
ייסוד בית הכנסת
בית הכנסת נוסד בתחילת יישוב שכונת היהודים בצנעא (קאע ביר אלעזב), שנים מספר אחרי שובם מגלות מוזע שבתהאמה בשנת ה'ת"מ. הכניס אשר נוסד על ידי משפחת הרב דאוד חותר, אב"ד צנעא, נקרא תחילה בשם "כניס בית חותר".
כבר בתקופה זו קבעו זקני משפחת שרעבי את הכניס כמקום תפילתם ולימודם והיו מחשובי הקהל שם. כפי הנראה הרב חותר היה היחיד ממשפחתו שעמד בראשות בית הכנסת וסמוך לאחר פטירתו (ה'תק"ז; 1747) החלו לכהן בתפקיד מזקני וחכמי משפחת שרעבי.
חורבן בית הכנסת וקימומו
בסוף חודש סיוון ה'תקכ"ב (1762) גזר המלך אַלמִהְדִּי עֲבַּאס אִבּןַ אלמַנצוּר חוּסַין להחריב את בתי הכנסת[1] שבשכונת היהודים ובכללם כניסת מארי דאוד חותר. מיד לאחר מכן, מונה מטעם השלטון הנשיא ר' סאלם אִבּן אהרן עִרַאקִי המכונה "אַלאוּסטַא", כאחראי על כל חורבות בתי הכנסת, וייתכן שקנה גם את חורבת כניס חותר ומכרה ליוסף הכהן סבולה. בית הכנסת לא נשאר זמן רב בידי סבולה ומיד לאחר פטירתו ירש חורבה זו בנו סעיד ן' יוסף הכהן אשר בשנת ה'תק"ל (1770) מכר אותה לרב סאלם אלשרעבי במחיר עשרה קרוש (ארבעה מהם שילם הוא עצמו ואת יתר התשלום נתן בנו יורשו יעקב ן' סאלם אלשרעבי, בשנת ה'תקל"ב (1772).
בתי הכנסת נשארו בחורבנם קרוב לשלושים שנה עד שעמד המלך אלמנצור עלי בנו של המלך אלמהדי עבאס שבתמורה לשוחד התיר ליהודים לחזור ולבנות את בתי הכנסת. בין הבונים את כניס אלשרעבי היו האחים יעקב ושלמה שרעבי, בניו של סאלם שרעבי, אשר השיגו רישיון לבנות את חורבת בית הכנסת ולהעמידו מחדש על תילו. שנת הפתיחה המדויקת אינה ידועה.
בשנת ה'תקנ"ד חלק ממתפללי בית הכנסת טענו כי בית הכנסת הוא הקדש (וקף), אולם בית הדין של צנעא חקר את העניין ופסק כי הטענה כוזבת וכי בנין בית הכנסת שייך ליעקב ושלמה יורשי סאלם אלשרעבי.
סדרי הלימוד והתפילה
נוסח התפילה
לאורך שנות קיומו של בית הכנסת, בית הכנסת היה היחיד בצנעא אשר נוסח התפילה שנהג בו היה הנוסח השאמי. מייסד בית הכנסת, הרב דוד חותר, נטה לתקן תקנות בהתאם לקבלה ולמנהגי ספרד ועל כן נראה כי כבר בזמנו התפללו בבית הכנסת בנוסח השאמי. גם במאה ה-19 מתאר בספרו יעקב הלוי ספיר אשר ביקר בצנעא בשנת ה'תרי"ט (1859) כי בבית הכנסת מתפללים בסידורים ספרדיים. עם זאת, בראשית המאה ה-20, בזמן כהונתו של הרב אהרן הכהן הייתה אמנם מרבית התפילה בנוסח שאמי, אולם סדר היום וקטעי התפילה מנפילת אפיים ואילך היו בנוסח בלדי.
סדרי הלימוד
בימות החול
הלימוד בכניס היה מתחיל כשלוש עד ארבע שעות לפני עלות השחר, ובדורות האחרונים היה הרב אהרן הכהן פותח את בית הכנסת כבר בחצות הלילה. הלימוד כלל עיסוק בן שעה בספר הזוהר ולאחריו לימוד משנה. סדר הלימוד היה בעיון מעמיק ובדרך משא ומתן. מגיד השיעור היה הרב אברהם הכהן, גם בזמן כהונתו של אביו. בלימוד זה השתתפו כעשרה לומדים ובהם ר' חיים הכהן, שמעון גיאת, חיים בן יוסף צאלח, שלמה אלנדאף, סלימאן ד'הרי, ר' חיים בן משה צאלח (אלעמא), יוסף צאלח, ר' יוסף בן יחיא חייבי, ועוד. בסיום הלימוד התפזרו הלומדים לתפילת שחרית, כל אחד בבית הכנסת הקבוע לתפילתו.
לאחר סעודת שחרית התקיים בכניס לימוד בן שעתיים במתכונת ישיבה (בערבית יהודית: צנעא קֲרַאיֵהּ וַסט אַלצֲּבַּח; ובעברית: לימוד אמצע הבוקר) בדומה לנהוג בכניסים אחרים דוגמת כניס בית צאלח. במרכז הלימוד עמד ספר משנה תורה לרמב"ם אשר נלמד על הסדר תוך עיון מקביל בשולחן ערוך ובפוסקים אחרים.
ראשי הישיבה היו הרב אהרן הכהן, בנו הרב אברהם והרב חיים כסאר. חכמים נוספים בישיבה היו הרב חיים הכהן, הרב שלום בן יוסף קלזאן ובנו הרב שלום קלזאן, הרב שלום ן' משה יצחק הלוי (הזקן), הרב חיים חובארה, הרב סאלם בן סלימאן גובי (אלמדאעי), הרב יוסף בן יחיא חייבי (סניידר), הרב חיים אברהם אסנפי, ר' שלמה נדאף ואחרים. בין צעירי התלמידים היו הרב חיים בן יחיא יצחק הלוי (לימים רבה של הרצליה), ר' שלום בן סלימאן כהן (אפרים), הרב יוסף בן הרב שלום קלזאן ואחיו הרב שמעון.
בכל ערב מימי החול לאחר תפילת מנחה וערבית, היו לומדים בספר עין יעקב.
בשבתות
בלילי שבתות מחצות הלילה היו לומדים משנה על הסדר עד זמן תפילת שחרית. ומשך כמה שנים היו מסיימים את כל ששת סדרי משנה.
משעת חצות היום בשבת ועד לתפלת מנחה של שבת היה בית הכנסת מתמלא בלומדים. בתחילה היה מארי אהרן הכהן פותח בלימוד הגמרא בדרך עיון משא ומתן כשעה ומחצה. לאחר מכן למדו שולחן ערוך ונושאי כליו, ולבסוף למדו את פירוש רש"י על פרשת השבוע. בסיום הלימוד התפללו הלומדים מנחה וחזרו לבתיהם לקיים סעודה שלישית.
מבנה בית הכנסת
חצר בית הכנסת
בית הכנסת היה ממוקם בחלק הצפוני של שכונת היהודים (קאע אליהוד) בעיר צנעא, דרומית למבוי השני ברחוב החוצה את השכונה (שארע אלרישיה). חצר בית הכנסת הייתה רחבת ידיים ומרוצפת באבני בזלת שחורה, ובכותלי החצר היו תאים קטנים ולהם מנעול, בהם כל מתפלל היה מניח את מנעליו בזמן ישיבתו בבית הכנסת. זכות החזקה של תאים אלו עברה בירושה מאב לבן, ואילו אורחים היו מניחים את נעליהם בחצר בית הכנסת עצמה.
קרוב לפינת החצר היה קיים מקווה קטן לטבילה, שנבנה במאה ה-17 עבור רבי דאוד חותר, מייסד בית הכנסת. בדורות האחרונים מקוה זה היה סתום, והיה משמש כמקום גניזה לספרי קודש שבלו. צמוד למקווה היה בור מים ולצידו בריכה בגודל של כמטר מרובע המלאה מים בגובה של כחצי מטר, אשר שימשה את הנכנסים לנטילת ידיים.
אולם בית הכנסת
אולם בית הכנסת היה בגודל של כשבעים מ"ר ובגובה כששה מטרים. הכניסה אליו הייתה מצד דרום, מול פני ההיכל, נמוכה במדרגה מגובה החצר. מעל הכניסה הייתה עזרת נשים, קטנה יחסית, אשר נוספה בשנים האחרונות לקיומו של בית הכנסת.
ההיכלות והתיבה
ההיכלות (ארון הקודש) היו בצד צפון לכל אורך הקיר הצפוני ובו נפתחו שלוש דלתות ובכל דלת שלוש כנפות. הארון הכיל כעשרים עד שלושים ספרי תורה. הפרוכת אשר הייתה לכל אורך הקיר הייתה עשויה בד עבה בצבעי אדום-צהוב, ועליה היו רקומות צורות פרחים. מעל ארון הקודש בנו שנים עשר חלונות קטנים כנגד שנים עשר השבטים.
בבית כנסת זה היה ספר תורה עתיק שכונה "אהרן" ואשר היו מוציאים אותו רק פעמיים בשנה ביום הכיפורים ובחג השבועות, לאחר שהיו טובלים במקווה טהרה. נטען כי ספר זה היה בן שמונה מאות שנה ערב העלייה לישראל, ובדרכו לישראל אבדו עקבותיו בעיר הנמל עדן.
התיבה הייתה מעץ מלא עם חריטות וציורים מעשה אומן. אורכה היה 1.2 מטר ורוחבה 60 ס"מ ולה כמין מגירה עבור הילד המתרגם את הפרשה. מתחת לתיבה ניצב שרפרף קטן אשר שימש את הילדים לעליית ה"שישי". מקומה הקבוע היה לצד שמאל של ארון הקודש, וכשקראו בתורה היו מעבירים אותה למרכז בית הכנסת. על התיבה הייתה מונחת מפה פשוטה עתיקה. בימים הנוראים מקום התיבה היה במרכז בית הכנסת גם בשעת התפילות.
ספריית בית הכנסת
בבית כנסת זה הייתה ספרייה גדולה של ספרי קודש, דפוסים ישנים וכתבי יד בני חמש מאות שנים ויותר. באמצעו של הקיר המזרחי בבית הכנסת היה חדר קטן בגודל של כ-4 מ"ר, אשר נקרא "טַבַקֵה" ובו היו מניחים את ספרי הלימוד של בית הכנסת ותשמישי קדושה נוספים. כמו כן, סביב לקירות בית הכנסת היו ארונות, מעל ראשי המתפללים, אשר היו מלאים בספרי קודש ללימוד השילוש (משנה, נביאים, תהלים). במבצע על כנפי נשרים נארזו כל הספרים בכ-40 ארגזי עץ לשם העברתם לישראל, אך מרביתם אבדו.
ראשי הישיבה ותקופת כהונתם
לקריאה נוספת
הערות שוליים