בית החרושת לשימורי בשר של גולדנר בגאלאץ

ב-1844, בעיר הנמל גאלאץ, בנסיכות מולדובה, יהודי ממוצא אוסטרו-הונגרי בשם סמואל גולדנר ייסד בית חרושת לשימורי בשר באריזות פח. תוצרת המפעל נועדה בעיקר לאספקה עבור הצי המלכותי הבריטי.

הרקע

נתיב המים, שהוביל מהים השחור עד גאלאץ, היה מותאם לספינות בעלת קוער עמוק, כמו הספינות המפליגות בימים, לכן מטען שהועמס בגאלאץ היה ניתן להביאו ישירות לכל נמל ימי בעולם. מחירי הבקר בנסיכות מולדובה היו זולים מאוד, כמחצית עד שליש מהמחיר במערב אירופה; והופעת קופסאות השימורים, חידוש טרי יחסית, עניין מאוד את הממשל הבריטי, שלאחר מלחמת האופיום הראשונה למד את החסרונות של הבשר המשומר באמצעות המלחה או עישון, כשמגיעים לאזורים חמים ולחים.

ההסדר

לפני פתיחת המפעל סיכם גולדנר את פרטי החוזה עם שליט נסיכות מולדובה, מיכאיל סטורדזה. גולדנר קיבל מונופול בנושא, פטור מלאה ממסיו לגבי יצוא שימורי בשר לאוסטרו-הונגריה ולאנגליה, פטור ממכסיו לגבי מוצרים הדרושים לייצור ופטור ממסי נמל עבור הספינות המובילות חומרי הגלם לייצור השימורים. התשלום היחיד, שגרדנר חויב בו, היה מס קבוע של חצי מטבע זהב עבור כל בן בקר שנשחט, מחצית מהמס שנגבה עבור שחיטת בקר בנסיכות מולדובה.

הייצור

כבר בשנה הראשונה, ב-1844, השתמש המפעל בבשרם של 800 בני בקר, שנקנו באזור גאלאץ ווסלוי. בשנה שלאחר מכן, 1845, פרץ בבריטניה רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד, שהגדיל מאוד את הביקוש לתוצרת המפעל. ב-1845 נשחטו עבור המפעל 4,000 בני בקר וב-1849 8,000 בני בקר הפכו לשימורים. השימורים היו קופסאות פח שהכילו יותר מחמישה קילוגרם בשר בכל קופסה. ב-1847 נשלחו לאנגליה 80,000 קופסאות שימורים וב-1850 כבר הגיעו ל-1,190,000 קופסאות. תנופה נוספת לייצור הגיעה בתקופת מלחמת קרים, עת הזדקקו למזון משומר עבור הלוחמים.

התקלות והסגירה

הפעילות בבית החרושת לא הייתה כשורה באופן עקיב, מפעם לפעם היו תלונות על שימורי בשר מקולקלים שגרמו למחלות. ב-1847 אבדה המשלחת הארקטית של ג'ון פרנקלין, שכללה שתי ספינות ו-129 אנשים. בחיפושים אחריהם נמצאו מספר ממצאים, ובהם גם שימורי בשר מקולקלים, ומכאן פרחו השערות שזו הייתה סיבת האבדה. ב-1849 וב-1850 הצי הבריטי הגיש תלונות על איכות השימורים ומשום היותו של גולדנר נתין בריטי נשלחה ועדה, בראשות הקונסול הבריטי בגאלאץ, לברר את העובדות. גולדנר זוכה, אך החליט למכור את העסק לחברה בריטית בשם Ritchie&Powell, שהמשיכה לפעול עם אותן מכונות ואותן שיטות.

ב-1868 הצי הבריטי ויתר על החוזים עם המפעל, כי השיג ספקים טובים יותר בצרפת. ב-1875 המפעל פשט את הרגל והציוד נמכר.

לקריאה נוספת

  • Paul Păltănea, Istoria orașului Galați de la origini până la 1918 כרך א' עמודים 280 - 282, 310, כרך ב' עמודים 9 - 11. (ברומנית)
  • אליזבת מקגרגור, "ילד הקרח", תרגום לעברית מיכל קירזנר-אפלבוים, הוצאת מודן, 2006.

קישורים חיצוניים