בקיץ 1985 (תשמ"ה) נודע לחסידי חב"ד שגוראריה נוטל ספרים מספריית חב"ד, שהייתה שייכת לסבו, הריי"ץ. הוא מכר כמה מן הנדירים שבהם לסוחרים. לטענתו, הספרייה הייתה רכושו הפרטי של הרבי הקודם, ולאמו חנה (שתמכה בו והייתה עדיין בחיים) יש מעמד שווה כיורשת לאחותה, חיה מושקא שניאורסון, אשתו של רבי מנחם מנדל שניאורסון, ולכן יש לו זכות בעלות על חצי מהספרים.
לאחר שסירב[2] גוראריה להתדיין בבית דין רבני, תבעה אותו אגודת חסידי חב"ד בבית משפט פדרלי בניו יורק[3]. במשפט, שכונה "משפט הספרים", טענו האגודה והרבי מלובביץ' שהספרייה איננה רכושו הפרטי של האדמו"ר אלא היא שייכת לאגודת חסידי חב"ד. השופט צ'ארלס פ' סיפטון פסק ב-1987 לטובת האגודה[4] ורובם הגדול של הספרים הוחזר לספרייה. הפסיקה עוררה שמחה בקרב חסידי חב"ד, אשר כינו אותה "דידן נצח" (מארמית: "שלנו ניצח", או "ניצחנו"). יום הזכייה, ה' בטבת, מצוין בקרב חסידי חב"ד כיום של שמחה, והם קונים בו ספרים או מוסרים את ספריהם לכריכה ותיקון, וכן מוסיפים ביום זה בלימוד תורה מתוך הספרים.
גוראריה ערער על פסק הדין, אך הערעור נדחה בכ"ה בחשוון תשמ"ח.
לקריאה נוספת
דידן נצח הרב שמואל לובעצקי, הוצאת ועד תלמידי התמימים, הוצאה ראשונה תשס"ו
דידן נצח הרב משה בוגמילסקי (אנגלית תשס"ז, עברית תשס"ח)