בנוסף למוזיקה, סיינט-מארי נלחמת על זכויות ילידים בארצות הברית וקנדה, בעיקר במחלוקות על אדמות. היא מנהלת מספר מיזמים חינוכיים לילדים ילידים, ואף עוסקת בציור ואמנות. היא קיבלה הכרה רחבה ופרסים עבור הפעילות החינוכית והחברתית שלה. חברה "קצינה" במסדר קנדה.
ביוגרפיה
סיינט-מארי נולדה ב-1941 בשמורת אומת הקרי בססקצ'ואן, קנדה. שירותי הרווחה הוציאו אותה בעודה תינוקת מבית הוריה, דבר שכיח באותם ימים, כאשר הרשויות הקנדיות הנהיגו מדיניות של היטמעות כפויה לתוך התרבות הלבנה - ומסרו אותה לאימוץ לזוג בארצות הברית, שם גדלה. לסיינט-מארי אין תעודת לידה, ולא ידוע מה עלה בגורלם של הוריה.[1]
סיינט-מארי סיימה תואר ראשון בפילוסופיה מזרחית באוניברסיטת מסצ'וסטס ב-1962,[2] והוענקו לה דוקטורטים של כבוד מ-13 אוניברסיטאות.[3]
לאחר שסיימה ללמוד, יצאה סיינט-מארי לחיפוש אחר מקורותיה, וביקרה בשמורת הקרי ב-1964. במשך ביקור זה, היא אומצה לתוך משפחתו של בנו של מנהיג השבט בטקס שהחזיר לה באופן רשמי את השתייכותה לאומה.[2]
סיינט-מארי נישאה שלוש פעמים: בין השנים 1971–1975 הייתה נשואה לדיוויין באגבי, מדריך גלישה בגלים. ב-1975 נישאה לשלדון וולף-צ'יילד. לזוג נולד בן אשר שמו דקוטה "קודי" סטאר-בלנקט וולף-צ'יילד. נישואים אלו גם הסתיימו, ובתחילת שנות השמונים נישאה לג'ק ניטשה. הזוג נפרד בשנות התשעים המוקדמות, וניטשה נפטר בשנת 2000.
ב-2012 יצאה ביוגרפיה של סיינט-מארי, בשם Buffy Sainte-Marie: It’s My Way.
בשנות ה-60 המוקדמות סיינט-מארי ניגנה ושרה במסגרת עולם הפולק, בקמפוסים, בתי קפה, ותיאטראות. היא הייתה מופיעה לעיתים קרובות עם חבריה הקנדים לסצנת הפולק כדוגמת ג'וני מיטשל, ניל יאנג, ולאונרד כהן.
סיינט-מארי בהופעה בהולנד, 1968
ב-1963, לאחר שסבלה מדלקת בגרון, התמכרה סיינט-מארי למשככי כאבים. היא תיארה את החוויה בשירה Cod'ine, שהפך לאחד משירי ההכר שלה, ואשר עשו לו קאברים אמנים מזרמי מוזיקה שונים ותקופות שונות, בכללם דונובן, ג'ניס ג'ופלין, גראם פרסונס, קורטני לאב, ורבים אחרים.
באותה שנה, היא ראתה חיילים פצועים חוזרים ממלחמת וייטנאם בעת שממשלת ארצות הברית עדיין התכחשה למעורבות במלחמה[5] - וזאת הייתה ההשראה לשירה The Universal Soldier (החייל האוניברסלי), אשר הפך להמנון אנטי-מלחמה וללהיט עבור הזמר דונובן.[6]
סיינט מארי שרה הרבה על דיכוי ילידים ועל מלחמה, נושאים שעוררו מחלוקת רבה. אך היא גם קיבלה הכרה רבה בתקופה הזו - היא הייתה מופיעה קבועה בתוכניות טלוויזיה קנדיות ואמריקאיות, כולל תוכניותיהם של ג'וני קאש, ג'וני קרסון, פיט סיגר, American Bandstand, Soul Train, ותוכניות אירוח ומוזיקה פופולריות אחרות. ב-1964 נבחרה על ידי מגזין הבידור, בילבורד כתגלית השנה.
שנות ה-70
בשנות ה-70 חלה תפנית בקריירה של סיינט-מארי. לטענתה, בשל תכניה השנויים במחלוקת. לטענת סיינט-מארי שמה נכלל בסוף שנות ה-60 ובמהלך העשור הבא ב"רשימה השחורה" של תחנות הרדיו. סיינט-מארי סיפרה בראיון כי גילתה זאת רק בשנות ה-80, כאשר מגיש רדיו התנצל בפניה שלא הורשה להשמיע את שיריה. הוא סיפר לה שהוא קיבל מכתב מהבית הלבן ששיבח אותו על כך שלא השמיע את שיריה. סיינט-מארי מספרת שהיא פשוט חשבה בזמנו שהפופולריות שלה בארצות הברית דעכה, ולא הבינה כיצד באירופה ומקומות אחרים בעולם הוא המשיך לעלות באותה התקופה.[1]
אך בפורומים אחרים, סיינט-מארי המשיכה להופיע לעין הציבור. היא הייתה אורחת קבועה בתוכנית רחוב סומסום בין השנים 1976–1981. בפעם הראשונה שהתארחה בתוכנית, ביקשו ממנה להקריא את האלף-בית, אך סיינט-מארי התעקשה שהיא רוצה לתת נראות לקיומם של אינדיאנים, ואירחה את התוכנית בשמורה אינדיאנית בניו מקסיקו. בתוכנית אחרת, היא הניקה את בנה בפני המצלמה.[7]
ב-1979, היא כתבה את הפסקול לסרט Spirit of the Wind, אשר הוקרן בפסטיבל קאן.
הופעות טלוויזיוניות שלה כללו השתתפות בסרט הטלוויזיה The Broken Chain, ואחד משיריה נבחר כשיר הנושא של התוכנית הקנדית Spirit Bay שעסק בחייהם של ילידים קנדיים. היא גם כתבה ושרה את הפסקול לסרט Where the Spirit Lives שנושאו היה חטיפת ילדים ילידים והכנסתם לפנימיות.[8]
שנות ה-90
באפי סיינט-מארי בהופעה ב-2009
בנוסף להופעות נוספות בתוכניות על נושאים ילידיים, סיינט-מארי חזרה לאולפן ההקלטות לאחר הפסקה של 16 שנים. ב-1992 היא הוציאה את האלבום Coincidence and Likely Stories, אשר הקליטה בעזרת מחשב והעבירה להפקה דרך האינטרנט שהיה בינקותו - דבר שעוד לא היה מקובל באותן שנים, ולבטח לא בסוגת הפולק.[9] ב-1996 הוציאה את Up Where We Belong, שכלל הקלטות מחודשות של גדולי להיטיה, כולל "החייל האוניברסלי". את האלבום ה
בתקופה זו היא גם החלה להראות את עבודות האמנות שלה בתערוכות, גלריות ומוזיאונים.
שנות ה-2000
בעשור הראשון של שנות ה-2000, סיינט-מארי המשיכה להופיע, להקליט, לנהל מיזמי חינוך, ולפעול למען זכויות ילידים. ב-2003 היא מונתה לדוברת פרויקט בתי הספר של UNESCO בקנדה.[10]
ב-2008 הוציאה אלבום כפול בשם Buffy/Changing Woman/Sweet America: The Mid-1970s Recordings, אשר קיבץ שלושה אלבומים קודמים מהשנים 1974–1976, וב-2008 הוציאה אלבום סטודיו חדש בשם Running for the Drum.
סיינט-מארי בהופעה של ועדת האמת והפיוס
ב-2015 הוציאה אלבום נוסף, Power in the Blood, עבורו זכתה בפרס פולאריס היוקרתי.
אקטיביזם
מוזיקה
מתחילת דרכה, סיינט-מארי תקפה סוגיות פוליטיות וחברתיות במוזיקה שלה: היא החלה את הקריירה שלה בשירים על חוויות של ילידים אמריקאיים, והמשיכה בכתיבת המנונים נגד מלחמת וייטנאם. גם בהמשך דרכה, המשיכה בנושאים של אנטי-מלחמה ודיכוי ילידי, והוסיפה לאמתחתה התנגדות לאוכל מהונדס גנטית, סדיקה הידראולית, פמיניזם, גזענות, סביבתנות, קולוניאליזם, ועוד.[11]
חינוך
ב-1969 הקימה סיינט-מארי קרן פילנתרופית למען חינוך ילידי כדי לעודד את השכלתם של תלמידים ילידים. ב-1996 יסדה את פרויקט החינוך "Cradleboard", במימון הקרן, והשיקה פרויקטים חינוכיים במספר אומות ילידיות שונות, כולל הקרי, מוהוק, נאוואחו, ילידי הוואי, וקהילות אפאצ'י ב-11 מדינות שונות ברחבי ארצות הברית.
מחאות
בין 1969 ל-1971, הקימה קבוצת ילידים אמריקאיים מחנה באי אלקטרז בכוונה להשתלט על האי ולקחת אותו בחזרה, במחאה על הגזל של אדמות ילידיות. סיינט-מארי הגיעה לאי בתמיכה ב-1971, ואף הופיעה בפני האקטיביסטים.[12]
.svg){kind=logo}
