אֶפי בריסט (בגרמנית: Effi Briest) הוא רומן מאת הסופר תיאודור פונטאנה. כתיבת יצירת המופת "אפי בריסט" הושלמה בשנת 1894, כשפונטאנה היה בן 75.[1]
עלילת הספר
אפי בריסט, גיבורת הרומן, היא אישה צעירה, הנישאת בגיל 17 לגבר מבוגר ממנה בשנים רבות. שנות דור קודם לפתיחת העלילה חיזר גרט אינשטטן, אז צעיר בן עשרים, אחרי אמה של אפי, אך היא ביכרה על פניו את מר פון בריסט, שהיה חבר במועדון האצילים ובעלי אחוזת הוהן-קרמן. עכשיו בא הברון פון אינשטטן, שהיה בינתיים ליועץ מחוזי בפלך קסין, לבקש את ידה של אפי. הנערה מקבלת את עצת אמה ונענית לו, כשהיא נושאת עיניה לעתיד שכולו כבוד, פאר ויקר. היא מייחסת ערך רב למעמד חברתי.[2]
כשמגיעים מכתבי הגעגועים של אפי ממסע ירח הדבש, שבו כופה עליה בעלה המשכיל וחובב התרבות ביקורים במוזיאונים וגלריות, מתעורר בהורים חשש להצלחת הנישואים.[3] בשובם מירח הדבש לעיר קסין מתחילים חייה החדשים של אפי כגבירת הבית וכגברת הראשונה של העיר הקטנה. שכניהם בני האצולה באחוזות שמסביב לעיר מטילים עליה מורא ושיעמום, וגם בין תושבי העיר היא מוצאת רק חבר אחד - הרוקח אלונזו גיזהובלר, איש גיבן, משכיל, מוכשר, חובב ספרות ומוזיקה, עשיר בדמיון ורחב לב. הוא מגלה עניין באישה הצעירה, ומקיף אותה בתשורות קטנות ובסיפורים מרתקים. על אף ציפיותיה מעיר הנמל מרובת הקונסולים ותושביה, אין אפי מצליחה להתנער מן הקדרות שמטיל עליה הבית שאליו הובאה, שעקבות בעליו הקודם, רב-חובל שהשאיר בו דג גדול, תנין קטן ודגם ספינה תלויים בחדר הכניסה, ניכרות בו, לצד צל רוח הרפאים של הסיני, שרב החובל הביא ממסעותיו ואשר מת בנסיבות מוזרות ונקבר בחלקת אדמה מבודדת מול הים. אך בעלה דוחה את כל הצעותיה ובקשותיה לשיפוץ הבית ולמעבר לבית אחר. אפילו את הצעתה לקצר את הווילונות הארוכים מדי באולם הנטוש, שהתחככותם ברצפה נשמעת לה בלילות כמחול רפאים, דוחה אינשטטן ומבלבל אותה בהסבריו, מצד אחד, מזים את פחדיה כחסרי ביסוס ומצד שני הוא טוען, שרוח רפאים בבית היא יתרון לבני אצולה. אפי אינה סבורה כך - בבית אביה לא היו מעולם רוחות רפאים והיא איננה רואה כל יתרון ברוח כזאת, אך על אימתה מרוח הסיני המת אינה מצליחה להתגבר, והיא כועסת על בעלה, שאינו מנסה להבין לרוחה. אפי המבוהלת והנכלמת מתנחמת במסירותו של רולו, כלב הניופאונדלנד הענקי, ובידידותו האיתנה של גיזהובלר, ומנסה למצוא דרך לחיים משותפים של אהבה והבנה עם בעלה המסויג.[4]
אפי מגלה לשמחתה שהיא בהריון ובמכתב לאמה היא מסבירה, למה היא מעדיפה לבוא הביתה להוהן-קרמן לאחר הולדת התינוק במקום להזמין את אמה אליה, משום שאינה רוצה להפקיר אותה לסכנות "בית הרפאים" שהיא גרה בו. היא מדגישה במכתב, שאל לאמה להראותו לאיש או להזכיר את הדבר במכתב חוזר, משום שהיא מראה את מכתביה לאינשטטן והוא ייצא מכליו אם יקרא את מה שכתבה. להרגשתה, בעלה אומנם טוב וחביב, אך לוקה בחסר כמאהב, בכל הנוגע לתשומת לב, בניגוד לידידה גיזהובלר.[5]
אפי שמחה על בוא המפקד החדש של חיל המצב, מאיור פון קראמפאס, ומצטערת, שאינה מצליחה ליצור קשרי ידידות עם אשתו, המבוגרת ממנה בהרבה ושרויה תמיד במרה שחורה בגלל הקנאה לבעלה, שיצא לו שם של רודף נשים. פון קראמפאס ואינשטטן מיודעים משכבר, ואפי שמחה למצוא בו אדם הפטור מדעות קדומות ומאמינה, שעתה יבואו ימים טובים יותר לקסין.
עונת הקייט מתחילה ובדירה שמול ביתה של אפי משתכנת קייטנית קבועה, אלמנת לבלר חולנית וחלושה, שמטפלת חסונה, אישה פשוטה אך טובת לב, נלווית אליה תמיד. אפי, העומדת בסוף הריונה, איננה הולכת כיתר בני העיר לראות בבוא ספינת הקיטור עמוסת הקייטנים, אלא מסתפקת בצפייה מחלונה אל הרחוב, השוקק עכשיו אנשים בניגוד לשממונו בחודשי החורף. מראה בלתי צפוי מופיע ברחוב, מרכבת הקברן השחורה, ומסתבר שהאלמנה ששכרה את הדירה מעבר לרחוב הלכה לעולמה. כדי להתנער מן המראה המדכא, יוצאת אפי לטייל בסביבה, וכשהיא נכנסת לבית העלמין למצוא מקום שקט למנוחה, היא רואה את המטפלת שנלוותה אל האלמנה שהלכה לעולמה, כשהיא יושבת לבדה על ספסל בשמש הקופחת. אפי מציעה לה לעבור לצל, כי השמש חזקה מדי ומסכנת את בריאותה, אבל האישה אומרת, כי טוב לה המוות, לא בגלל צער על מעבידתה שמתה, אלא משום שאינה יודעת מה יהיה עליה עכשיו, כשתיאלץ שוב לחפש עבודה ומקום לגור בו, וכבר כלו כוחותיה לכך. בקושי הצליחה לחלץ מידי קרובי המתה את התשלום שהגיע לה ומעט דמי נסיעה. כשאפי שומעת ממנה כי יש לה נסיון רב בטיפול בתינוקות, היא מציעה לה לבוא לעבוד אצלה, למרבה אושרה של האישה האומללה, שכבר אמרה נואש.[6]
בתה של אפי נולדת בשעה טובה, ויום לאחר טקס הטבלתה מפליגה אפי עם התינוקת ועם המטפלת רוזוויטה אל בית הוריה, שם היא שוהה שישה שבועות של אושר והנאות קטנות, במשחקים עם חברותיה מילדות, בשיחות עם אמה ובטיולים בגן הגדול עם אביה, השואל וחוקר אותה על חייה בקסין. הוא מביע את אמונו המלא בכלב רולו, ולעומת זאת, הוא נותן ביטוי לספקותיו כלפי הברון אינשטטן, שאינו מקדיש די תשומת לב לאשתו הצעירה. אפי ממהרת להגן על בעלה. ואכן, בשובה לקסין, מקבל אותה אינשטטן בשמחה גלויה ומעתיר עליה תפנוקים קטנים. אפי נוזפת בו בהיתול על שלא בא להוהן-קרמן לבקר אותה, או לפחות את בתו הפעוטה, אך הוא משיב לה בהתפעלות מבגרותה החדשה מאז הולדת התינוקת. כשהם יושבים בביתן בגינה לארוחת הבוקר מופיע לפניהם המאיור קראמפאס, השב מטבילת בוקר בים ומקבל את הזמנתם להצטרף אליהם. קראמפאס מבקש מאינשטטן, שישתדל למענו אצל ביסמרק ליזום איזו מלחמה קטנה, אפי נחלצת מיד לשנות את כיוון השיחה ומדברת על אירועים במועדון, שקראמפאס יהיה ממונה עליהם, כפי שנודע לה מגיזהובלר ידידה. קראמפאס ממהר לגייס את אפי לעזרתו בניהול ערבי הבידור האלה ובהשתתפות בהצגה, לצדו.[7]
קראמפאס ואינשטטן יוצאים מדי בוקר לרכיבה, ואפי מבקשת להצטרף אליהם, מעשה הנוגד את המוסכמות בקסין ואינשטטן אינו שלם עמו, אך קראמפאס מוצא סוס מתאים והחבורה, עם שני משרתים למקרה שירצו לערוך פיקניק בדרכם, יוצאת יום יום לטיול, ורולו מקדים אותם ורץ בראש. כלב-ים צד את עינו של רולו, אך מספיק לגלוש מן החוף אל המים ולהיעלם. קראמפאס שמח לתגלית ומדבר על ציד כלבי-ים אך אינשטטן שולל את הרעיון, שאינו חוקי. קראמפאס בז למשטרת החופים, שבוודאי תוכל להעלים עין אם תרצה, ואפי תומכת בו בשמחה, למורת רוחו של אינשטטן, המעמיד את קראמפאס על חומרת דבריו - דווקא הוא, האמון על משמעת וסדר קפדני, אינו צריך לדבר כך. אינשטטן רואה בזאת הזדמנות נאותה להטיף ולחנך, כמקובל עליו, הן את אפי והן את המאיור, ובהזדמנות זאת משבח את גיזהובלר, אביר ובן חייל אך דבק בעקרונות. קראמפאס מזלזל בגיזהובלר ומייחס את מידותיו הטובות לחטוטרת שעל כתפו, כי מי שכתפיו ישרות, דעתו קלה ומה הם החיים ללא מידה של קלות דעת. בעוד השניים מדברים, מתרחקים אפי ורולו אל הסלע שעליו רבץ קודם כלב הים ומשקיפים אל מרחבי הים, שמא יזכו לראותו שוב.[8]
עם התקרב הבחירות, אין אינשטטן יכול להתפנות עוד לרכיבות הבוקר, אך קראמפאס ואפי ממשיכים בהן בחסות המשרתים הנלווים אליהם. בשיחתם הוא מזכיר את חיבתו של אינשטטן לסיפורי רפאים, שאהב לספר לחוג ידידיו אנשי הצבא, ועל אלה שהאמינו בהם, היה מלגלג ומציגם כפתאים, ועם זאת חוזר ומספר אותם. לדעת קראמפאס, כפי שאף אמר לו בשעתו, לא היה זה אלא ניסיון לעטות על עצמו דוק של זוהר, כדי למצוא חן בעיני העליונים עליו, ולאמיתו של דבר, אינו מאמין כלל בסיפוריו אלה. אפי מספרת לו על סיפורי הרפאים שאינשטטן השתעשע בהם באוזניה, ושואלת לדעתו, מה גורם לבעלה לנהוג כך. קראמפאס, לאחר לבטים, אומר לה, שלדעתו גורמת לכך נטייתו של אינשטטן לראות עצמו כמחנך, פדגוג שזה ייעודו, ובמקרה שלה, אולי גם להפיל עליה מורא באמצעות רוח רפאים, שישגיח על המוסר של נערה צעירה וחסרת ניסיון. אפי רואה בכך מעשה חסר-לב, כמעט אכזרי, אך לאחר מחשבה, מטילה ספק בדברי קראמפאס, פטפטן חובבצ רכילות, ועד שאינשטטן שב הביתה, היא מצליחה להתנער מדבריו ולחדש את אהבתה והערכתה לאינשטטן.
אפי מתכוונת בלב שלם לנתק כל קשר עם קראמפאס, וייתכן שהייתה מצליחה הכך, אלמלא בא גיזהובלר בשליחות המאיור ודיבר על לבה, להשתתף בהצגה בבימוי המאיור במועדון. אפי ששה על ההצעה, שמוצאת חן בעיניה הרבה יותר מ"ערבי איטליה" שאינשטטן מתכנן למשך החורף, העלאת זכרונות וצפייה בתמונות ממסע ירח הדבש שלהם. ההצגה עולה יפה ואפי מצטיינת בתפקיד, לשמחת בעלה, אך ככל שהוא משבח אותה ומגלה לה אהבה, אין הוא שוכח את תפקידו כמחנך קפדן, ומזכיר לה את רוח הרפאים, שלא תפגע בה אם תנהג כשורה.[9]
בחג המולד נוסעת חבורה גדולה של בני המקום אל בית היערן הראשי, רינג, לבלות שם בנעימים בסעודת חג מפוארת. בדרך חזרה נאלץ אינשטטן לנהוג במזחלת של גיזבוהלר, שסוס בעט במשרתו מיראמבו והשביתו מפעולה כרכב. אפי נוסעת במזחלתה עם המשרת קרוזה כרכב, אך כשהם מגיעים אל נחל מוצף שהיה לביצת חול טובענית ומסוכנת, נאלצות המזחלות לעשות עיקוף גדול דרך היער האפל. קראמפאס מודיע, שלא יוכל להשאיר את אפי לחבדה במזחלת בדרך המסוכנת, מצטרף אליה ומנצל את ההזדמנות לקדם את החיזור אחריה. כאיש העולם, בוגר ומנוסה באהבהבים, הוא יודע את דרכו, ואפי נופלת כפרי בשל בידיו. אינשטטן אינו מחמיץ את ההזדמנות לחנך את אפי ולהעמידה על אופיו האמיתי של קראמפאס, אך היא נפגעת ומגינה על המאיור הפוחז וגם על עצמה, בטענה שאינשטטן עצמו נתן גושפנקה לקשר ביניהם כשהיו יוצאים יחד לרכיבה.
עם הזמן, גוברים יצריה של אפי על כוונותיה הטובות, ומדי יום היא יוצאת, כביכול לטיול לשם בריאות כצו הרופא, אך למעשה, לפגישות סתר עם קראמפאס. אינשטטן מרגיש במשהו, אך אינו מוצא עילה לתלות בה את חשדותיו ומרפה מהם, ואפי ממשיכה בשלה, נגררת בעל כורחה למעשים שאינם לפי מצפונה. בינתיים התבטלה התוכנית להקים קסרקטין להוזארים בקסין, תוכנית שראשי העיר התייחסו אליה בפקפוק ובשלילה, וכך נשללת מאפי שמחה גדולה שציפתה לה מאז ששמעה על האפשרות, שנגוזה עכשיו. בשיחה עם רוזוויטה מטיפה לה אפי מוסר ומזהירה אותה מפני קלות דעת עם גברים, אך כשרוזוויטה מאחלת לה, שלעולם לא תדע צער כזה שידעה היא כשנאלצה לוותר על התינוק שילדה ללא נישואים, גוערת בה אפי על העזתה להפנות אליה, אישה נשואה, דברים כאלה. אינשטטן חוזר הביתה משהות של למעלה משבוע בברלין, הוא מבשר לאפי, שמעתה תהיה רעיית היועץ למיניסטר, הם יגורו בברלין ובעוד שישה חודשים תוכל לשכוח את קסין וכל מה שהיא מכירה בה. אפי מתפרצת בקריאת "השבח לאל!" שמעוררת את חשדותיו של אינשטטן, בייחוד כשהיא מוסיפה ומסבירה לו, כתירוץ להתפרצותה, כמה תשמח לעבור מבית זה, שמתחילה הפחיד אותה והוא, בעלה, השתמש בפחדיה אלה כדי לחנך אותה. אך במחשבה שנייה, הוא נוטה להאמין לה וכובש את החשד
אפי נוסעת לברלין לחפש דירה מתאימה, ולוקחת עמה את אנני ורוזוויטה. בברלין מחכה לה אמה, שבאה לשם לטיפול רפואי ותעזור לה במציאת דירה. לפני הנסיעה היא הולכת להיפרד מגיזהובלר, וכשהוא תמיה על כך, משום שחשב שהיא אמורה לחזור בעוד ימים אחדים, היא משתמטת בתירוצים שונים ומעתירה עליו דברי תודה והערכה, כמי שהיה לה ידיד אמת יחיד בקסין. היא רומזת לכשלים בהתנהגותה, שלא הייתה כפי שהייתה אמורה להיות, וגיזהובלר משתומם ונרעש, בלי להבין. בשובה הביתה, כותבת אפי מכתב פרידה סופי ומוחלט לקראמפאס ומגלה לו, שאין בדעתה לחזור, אם כי בעלה אינו יודע זאת ומצפה לשובה תוך ימים אחדים. היא לוקחת את עיקר האשמה על עצמה ומייחלת, שלא הייתה מגיעה מעולם לקסין.[10]
הברון אינשטטן, אשתו ובתו עוברים לדירה שאפי מצאה, בטווח שמיעה הן מגן החיות והן מן הפארק, כמשאלת לבו של אינשטטן. רוזוויטה והמשרתת יוהאנה עוברות עמם, וחייהם מתחילים להתנהל כסדרם. אפי מגנה את עצמה על התנהגותה הנלוזה עם קראמפאס, ובעיקר על שאין בה בושה על עצם המעשה, אלא רק על השקרים שנאלצה ותיאלץ לגבב כל חייה, עד שהיא מרגישה שכל חייה הם שקר.[11]
הכל הולך למישרין בבית אינשטטן, השנים חולפות, אנני גדלה ונראה, שתישאר בת יחידה להוריה. בניסיון לפתור בעיה זו, נוסעת אפי למעיינות מרפא עם ידידתה המבוגרת ממנה, הגברת צוויקר קלת הדעת. אינשטטן איננו מרוצה מבת לוויה זו לאפי, אך איננו נותן ביטוי לדעתו. הימים עוברים, ואפי מתעתדת לשוב הביתה. לקראת שובה מתכננים בני הבית קבלת פנים חגיגית והשמחה רבה, אך כשבוע לפני היום המיועד, מתרחש דבר בלתי צפוי - אנני נופלת ונחבלת במצחה, ותוך כדי החיפוש אחר תחבושת מתאימה, מתגלה במגירה נעולה שנפרצה צרור מכתבים. רוזוויטה ויוהאנה עסוקות בענייניהן ואינן מתפנות להשיב את הדברים שהוצאו בחיפזון מן המגירה, ואינשטטן מתחיל לעסוק בכך ומוצא את המכתבים, הקשורים בחוט אדום - חלקם מכתבים וחלקם פתקים חפוזים, שבמבט ראשון הוא מזהה בהם את כתב ידו של המאיור קראמפאס, והנמנענת לפתקים אלה היא אשתו, אפי. כשהוא קורא בעיון את שלושת המכתבים, מתגלה לו דבר בגידתה של אשתו עם המאיור קראמפאס לפני שעזבו את קסין, שש שנים וחצי קודם לכן. הוא קורא אליו את ידידו וילרסדורף ומבקשו, שיזמין בשמו את קראמפאס לדו-קרב וכן שיהיה לו לעד. וילרסדורף נדהם, מתקשה להאמין, מפציר באינשטטן להרהר בדבר ולחזור בו מכוונתו, אך אינשטטן איתן בדעתו. הוא אוהב את אשתו, על אף הכל, ומסוגל לסלוח לה, אבל משפט החברה מאלץ אותו לנהוג בהתאם להחלטתו. כל עוד לא שיתף איש בדבר שהתגלה לו, יכול היה להבליג ולהימנע מפעולה. אבל ברגע שקרא לווילרסדורף וסיפר לו את המעשה, שוב אין הוא יכול להימנע מפעולה. וילרסדורף מנסה בכל זאת להניא אותו מהחלטתו בהבטחה, שהדבר שהתגלה לו יהיה שמור עמו ולא יוודע לאיש, אך אינשטטן בשלו - כבודו נפגע ובשום פנים לא יוכל להמשיך בחייו אם לא יפעל לתיקונו. וילרסדורף נאלץ להסכים עמו - פולחן הכבוד, אומר הוא, הוא בגדר עבודת אלילים, ועלינו להוסיף ולסגוד לאליל כל עוד לא סר ממנו כוחו.
הם נפרדים במילים "להתראות בקסין". הפור נפל. אינשטטן ועדו לקרב נפגשים מחוץ לקסין, קראמפאס וחברו מחכים להם בשעה היעודה, היריות נורות וקראמפאס נופל, מנסה לומר עוד משהו לאינשטטן, ומת.[12]
בימים הבאים מתלבט אינשטטן בשאלה, אם נכון היה לעעשו את מה שעשה, כשברור לו שלא פעל מתוך שנאה קשה ומעוורת אלא לשם העיקרון. ייתכן שהיה נכון יותר לשרוף את המכתבים ולא לספר עליהם לאיש, ולאפי, בשובה הביתה, לא היה אומר דבר, אלא קובר את רגשותיו עמוק בלבו. אלא שלא כך נהג, וברור לו שעכשיו גם רוזוויטה ויוהאנה מודעות למה שקרה. וילרסדורף כותב לספר לו על מה שקרה בקסין לאחר נסיעתו, ובעיקר על התרשמותו העמוקה מגיזהובלר, שבכה על מה שאירע לידידתו האהובה אפי. הוא מודיע על הדו-קרב במקום עבודתו, והממונה עליו משבח אותו על המעשה. הוא נותן ליוהאנה מכתבים למשלוח ומודיע לה, שהגברת לא תחזור, וכי צריך יהיה להסביר לאנני, לאט ובהדרגה, ששוב אין לה אם. הוא לא יוכל לעשות זאת, ויוהאנה היא שתצטרך למלא את התפקיד ולשמור, שרוזוויטה לא תקלקל את השורה.[13]
המכתב מאמה של אפי מגיע אליה במקום המרפא שלה, וממנו היא למדה, שהיא מגורשת מביתה ושגם אל בית הוריה לא תוכל לחזור, משום שמעשיה אינם עולים בקנה אחד עם עקרונותיהם. אביה מצרף למכתב סכום כסף ואמה מבטיחה לה, שהם ימשיכו לתמוך בה כספית, אבל את חייה יהיה עליה לנהל מכאן ואילך לבדה, ואם תרצה להתרועע עם אנשים, לא יהיו אלה בני המעמד והחברה שהכירה כל חייה, לאחר שבמו ידיה שללה מעצמה את אור השמש והאוויר הצח. אפי מתכננת את נסיעתה ממקום המרפא עוד לאותו ערב. אחרי נסיעתה יושבת מרת צוויקר לכתוב בלב שמח לחברתה על ההתרחשות המסעירה, שאת פרטיה ניחשה עוד קודם שהגיע לידה העיתון, שאישר את השערתה. צר לה על הבארונית אינשטטן, אישה צעירה, חביבה ונעימת הליכות, אבל היא מתקשה להבין את האיוולת שבשמירת מכתבים - וכי לשם מה יש אח ותנור בבית? אולי בעתיד ייעלם נוהג הדו-קרב מן העולם, אבל כל עוד הוא קיים, יש להיזהר בדברים כאלה.[14]
אפי מוצאת לה דירה קטנה בברלין ורוזוויטה מצטרפת אליה לעזור לה ולתמוך בה. תחילה היא משועממת ואינה מוצאת במה להעסיק את עצמה, כי לעמותות לעזרה לעניים אינה יכולה להצטרף כי הגבירות העומדות בראשן לא יקבלו אותה, אך בסופו של דבר היא מתחילה לצייר, והציור ממלא את ימיה ומשמח את לבה. בנסיעה בכרכרה היא רואה את אנני עם שתי חברותיה, בדרכן הביתה מבית הספר, אפי משתוקקת להיפגש עם אנני, לאחר שלוש שנות פרידה, והיא פונה אל אשת יועץ הסתרים, שתתערב לטובתה אצל אינשטטן. ואכן, הרשות ניתנת בצרות-עין, ואנני באה אל דירתה של אפי, מלווה ביוהאנה שממתינה לה למטה. אך הפגישה איננה מתנהלת בהתאם לתקוותיה של אפי. הילדה נבוכה ומסוגרת, ועל הצעותיה של אפי לפגישה נוספת היא משיבה, "בוודאי, אם יורשה לי." לאחר שהיא משיבה כך שלוש פעמים, יוצאת אפי מכליה ואומרת לה, שכדאי שתלך כדי לא לעכב את יוהאנה מעל למידה. אחרי שאנני יוצאת, היא נתקפת בחמת זעם על אינשטטן, ורואה בו עלוב-נפש, הנוהג באכזריות ומחנך את בתו לנהוג באמה בקשי-לב, ואם הסכים לפגישתן, הרי רק משום שלא רצה לסרב לאשת המיניסטר. ברור לה, שלא אלוהים הוא המעניש אותה, אלא אינשטטן עצמו, שרק עקרונות וכבוד מנחים אותו, ולא יחס אנושי אל האישה שאהב פעם. היא מטיחה בבעלה ובבתה את תיעובה על צדקנותם, הגרועה בעיניה מאשמתה היא. ברור לה, שלא תאריך עוד ימים, ואיננה מצפה לראות שוב את בתה המתנכרת. כשרוזוויטה חוזרת מליווי אנני, היא מוצאת את אפי שרועה על הרצפה, כנטולת
רוח חיים.
הרופא הזקן מודאג ממצבה הבריאותי והנפשי של אפי ומרשה לעצמו לכתוב אל הוריה, בבקשה שיקראו לה להוהן-קרמן, כי רק שם תוכל להתאושש ולהחלים. ההורים נענים לבקשה, אם כי ברור להם, ובעיקר לאם, שבכך הם גוזרים על עצמם ניתוק מן החברה - אבל גם היא מסכימה, שאהבת בתה והדאגה לשלומה חשובות מחיי חברה. אפי מאושרת בחייה בהוהן-קרמן, מתענגת על יפי הטבע ועל חברת ידידיה יאנקה ונימאייר, אבל
בריאותה מתערערת והולכת, וכשהוריה מציעים לקחת אותה דרומה, לאיטליה או לשווייץ, היא מסרבת. אין לה כוח למסעות, וכל רצונה הוא להישאר בהוהן-קרמן, בחסות הוריה המפנקים. כשהיא מתאוששת במידת מה, היא מרבה לצאת לטייל באוויר הצח, כי נשימתה כבדה, רוזוויטה מבינה כי רולו דרוש עכשיו כבן לוויה לאפי, והיא כותבת לאינשטטן ומסבירה לו את המצב. רולו נשלח להוהן-קרמן ומלווה בנאמנות את אפי, הנחלשת והולכת. לאחר מותה, רובץ הכלב הנאמן לצד מצבתה, והוריה משוחחים ביניהם ושואלים את עצמם, אם לא הייתה גם בהם אשמה, האם לא הייתה אפי צעירה מכדי להינשא?[15]
ניתוח הספר
"אפי בריסט", הנחשב לפסגת יצירתו של פונטאנה, היה חידוש בשדה הספרות הגרמנית של המאה ה-19, כרומן ריאליסטי בדור, שעוד לא ידע את הריאליזם. הסוגות שבהן כתבו גדולי המספרים של אותה תקופה, אם במחזות - גתה ושילר - ואם בסיפורים - א.ת.א. הופמן ונובאליס - עסקו באמונה גאה ב"מהות אנושית נשגבת" וב"יעוד נעלה", שהאדם נתבע להגשימו. גישה זו, המציגה את האדם כגדול פי כמה מממדיו הטבעיים, זרה לפיכחון והצניעות, הבאים לביטוי בדבריו של בריסט הזקן (עמ' 278) ובכל אווירתו והווייתו של הספר.[16]
פונטאנה קורא בכתיבתו להתנער מהזיות הגדלות למיניהן (יש לזכור, שפונטאנה היה בן-דורם של ריכרד וגנר ופרידריך ניטשה), להביט בחיים מתוך יישוב דעת ולראותם ב"פרופורציות הנכונות" שלהם. השאלה שמציג הרומן "אפי בריסט" היא - מה הן למעשה הפרופורציות הנכונות ולפי מה אמור אדם להעריך את מעשיו ומעשי זולתו. כפי שאומר בריסט לבתו, כשנה לאחר נישואיה: "זו שאלה קשה עד מאוד - מה ראוי לאדם שיעשה ומה ראוי לו שלא יעשה. גם זה שדה רחב" (עמ' 114), ביטוי החביב על בריסט, שהוא מרבה להשתמש בו לצורך ושלא לצורך. בשיחה זו בין אב לבת ניכר עדיין צליל תמים, קליל ולא מחייב, כמוהו כאותם פטפוטי-ניחותא טריוויאליים-כביכול, המשרים על הרומן אווירת נועם שאנן, כוזב. אלא ששאלה זו מופיעה שוב בהרהוריו של אינשטטן, כשהוא שואל את עצמו אם נכון עשה כשקרא את קראמפאס לדו-קרב, וכאן הופכת שאלה זו לעניין של חיים ומוות, שכן אותו דו-קרב של כבוד וציות לתביעות החברה של אותם ימים מסתיים במותו של קראמפאס.
הערה
למעשה, כל הרומן נע בין הגורלי לבין הטריוויאלי, בין "הכבוד" לבין ה"איוולת", כי הגורלי מוצג בו כטריוויאלי. בטרגי יש הן גדולה והן עליבות, ואת הגבול בין השניים אין איש יודע. פונטאנה מכביר פרטים צדדיים וטפלים לכסות על העיקר, עד כדי כך, שהקורא איננו בטוח אם יש שם בכלל "עיקר". פונטאנה הוא אמן השתיקה האירונית (ש"י עגנון למד ממנו לא מעט בתחום זה). פונטאנה ניגש אל חומרים "נשגבים" לכאורה, כגון אהבה, בגידה, גאוה, כבוד, בגישה מודרנית ואירונית, וכל נושא "גבוה" לכאורה נעשה בטיפולו נמוך וטריוויאלי במתכוון. דוגמה לכך הוא טיפולו בנושא "רוח הרפאים" של הסיני, שאינשטטן משתמש בה ל"חינוכה" של אפי. מצד אחד, שילוב רוח הרפאים בסיפור המעשה מקרב אותו לרומן ה"גוטי" עד כדי לעורר בקורא ציפיות לפתרון התעלומה - האם יש ממש בסיפור רוח הרפאים? אך ברומן הזה יורדת רוח הרפאים מגדולתה והאסוציאציות הנקשרות בה מגוחכות וטריוויאליות במתכוון - סיפורי הבל, לחשושי רכילות של משרתות קרתניות ומעשה ילדותי של הדבקת תמונה אל מסעד כיסא. הקורא אינו מתבקש להאמין בקיומה של רוח הרפאים של הסיני, אך הוא נתבע להתייחס בכוכד ראש לחרדתה האמיתית של אפי. השאלה שהרומן מעורר היא, האם אינששטן עצמו מאמין בקיומה של רוח הרפאים של הסיני, מתוך שבעיניו רוח רפאים בבית היא אות כבוד למשפחת אצולה, או שאין הסיני המת משמש בידיו אלא רק ככלי "חינוכי" לשמירת צניעותה של אפי, גישה המציגה את הנוקט בה כקנאי, שפל ואכזרי. כך גם שאלת הדו-קרב, מעשה שזמן לא רב קודם לכן היה בחזקת הכרח מובן מאליו, אך בדור המפוכח של תקופת ביסמרק מרחף עליו סימן שאלה, בעיקר לאור משך הזמן שעבר מאז מעשה הבגידה.[17]
בניגוד לרומנים של המאה ה-19, ובראשם אנה קרנינה ומאדאם בובארי, הרי ב"אפי בריסט" אין אהבה גדולה ומכלה. אפי נישאת לאינשטטן ללא אהבה וללא ציפייה לאהבה, אלא לשם הכבוד והמעמד. היא נסחפת לפרשת אהבים עם מאהב מנוסה בפיתוי, מבוגר אף מבעלה, וסמוך לסוף חייה היא יודעת, שמעולם לא אהבה אותו וצר לה על בעלה, שלא ידע אהבה מעולם. היא מבקשת, שעל מצבתה ייכתב "אפי בריסט", משום שלא הביאה כבוד לשם נישואיה, ולמעשה, גם אם אינה מודעת לכך, הרי בנפשה נשארה בתולה. האם היא מודעת לכך, שגם היא עצמה לא ידעה מעולם אהבה מהי? על כך אין פונטאנה אומר דבר. "אפי בריסט" הוא סיפור אהבה ללא אהבה, ומשום כך הוא טראגי פחות מ"אנה קרנינה" ו"מאדאם בובארי", אבל עצוב פי כמה מהם.[18]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "סיפור אהבה ללא אהבה", נילי מירסקי, סוף דבר לתרגום "אפי בריסט", עם עובד, 1981
- ^ תיאודור פואנטה, תרגום: נילי מירסקי, אפי בריסט, הוצאת עם עובד, 1981, עמ' 19-10, מסת"ב 965-13-0070-1
- ^ בריסט, עמ' 39-38
- ^ בריסט, עמ' 80-50
- ^ בריסט, עמ' 97-94
- ^ בריסט, עמ' 108-102
- ^ בריסט, עמ' 119-115
- ^ בריסט, 123-122
- ^ בריסט, עמ' 140-135
- ^ בריסט, עמ' 181-141
- ^ בריסט, עמ' 217
- ^ בריסט, עמ' 229-213
- ^ בריסט, עמ' 235-231
- ^ בריסט, 244-240
- ^ בריסט, עמ' 279-250
- ^ נילי מירסקי, "אחרית דבר" ל"אפי בריסט"
- ^ מירסקי
- ^ מירסקי
