PROFILPELAJAR.COM

אפיון גזעי (אנגלית Racial profiling) הוא נוהל שבמהלכו גורמי אכיפת החוק משתמשים בגזעו של אדם או בקבוצה האתנית אליה הוא משתייך בתור קריטריון מהותי בהחלטה לתחקר או לעצור אותו, או לבצע פעולות אחרות הנתונות בסמכותם, על אף היעדרו של חשד סביר ספציפי נגד אותו אדם.

למשל, אם מדיניות מסוימת של גורמי אכיפת חוק גורמת לכך שהסיכוי שאדם בעל צבע עור מסוים בסיטואציה מסוימת ייעצר לתחקור, שונה מהסיכוי עבור אדם בעל צבע עור אחר באותה הסיטואציה בדיוק (כלומר, רק בשל צבע עורו), זו דוגמה לאפיון גזעי.

התומכים בנוהל זה טוענים כי טקטיקת אפיון הגזעי אינה אלא הכרה של גורמי אכיפת החוק בכך שמבחינה סטטיסטית ישנה סבירות גבוהה יותר שאנשים המשתייכים לקבוצות אוכלוסייה מסוימות יבצעו סוגים מסוימים של פשעים מאשר אנשים המשתייכים לקבוצות אחרות (מה שנקרא: "אפליה סטטיסטית"). לעומת זאת, המתנגדים טוענים שנוהל זה אינו אפקטיבי, ומשמש דה-פקטו ככלי ממוסד להפרה גזענית של זכויות יסוד, שכן בפועל הוא מיושם בדרך כלל נגד אוכלוסיות מוחלשות, גם במקרים בהם אין הצדקה לכך.

נוהל זו מעורר מחאות וויכוחים סוערים, בין היתר בארצות הברית, שם נשמעות לעיתים קרובות טענות לפיהן אפיון גזעי משמש בפועל להצדקת תחקור, עצירה ואף ירי לא מוצדק באזרחים.

מבחינה מחקרית, על אף שקיימים הבדלים סטטיסטיים ברמות פשיעה בין אוכלוסיות שונות, החוקרים חלוקים בדעותיהם ביחס למקור אותם פערים, כלומר, האם מקורן באותן אוכלוסיות או שמא בגורמים אחרים כגון יחס חברתי מפלה ואכיפה בררנית. כך למשל, במקרה של אפיון גזעי, במחקר מקיף של האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות, נמצא שהסיכוי של אפרו-אמריקאים להישאל האם הם נושאים נשק או סמים, להתבקש לעזוב את הרכב או לעבור חיפוש בגופם או ברכב גבוה פי שלושה עד חמישה מאשר של אמריקאים לבנים.^[1]

סוגים מסוימים של אפיון גזעי התקיימו בעבר (למשל כליאת היפנים בארצות הברית), אבל הטקטיקה זכתה לחשיפה תקשורתית רבה רק לאחר פיגוע התאומים בשל השימוש הרב שנעשה בה על ידי רשויות התעופה כלפי אזרחים מקומיים במספר מדינות בעולם המערבי על מנת לזהות טרוריסטים פוטנציאליים ולמנוע מהם לעלות למטוסים.

אפיון גזעי בישראל

ישנן עדויות מחקריות לכך שישראל משתמשת באפיון גזעי במערכות האבטחה השונות שלה, וזאת על רקע איומי הטרור אתם היא מתמודדת^[2]. שיטת אבטחה זו מבוססת על זיהוי המפגע במקום זיהוי הנשק, ומתמקדת בישראל בבעלי זהות אתנית ערבית. דוגמה לכך היא מערכת האבטחה של נמל התעופה בן-גוריון, אשר משתמשת בשיטת אפיון גזעי על מנת למנוע אירועי טרור במטוסים. רשויות המדינה הפעילו שיטה זו בעקבות מספר אירועי טרור, אשר התרחשו הן על גבי מטוס והן בשדה תעופה. אותם אירועים הם חטיפת מטוס סבנה אשר בוצעה על ידי ארגון הטרור ספטמבר השחור והטבח בנמל התעופה של לוד שבוצע על ידי ארגון הצבא האדום היפני. במהלך הכניסה של הנוסעים לאזור ההמתנה לטיסה, הם מסווגים לקטגוריות סיכון על בסיס אתני. בהתאם לבסיס זה, צוות האבטחה של נמל התעופה מאשרר את הסיווג באמצעות טכניקות המיועדות לאשרר מוצא, מברר מידע הנוגע לכבודה של הנוסעים, ובמקרים מסוימים עובדי המערכת בודקים את הנוסעים באזור נפרד הכולל סריקות אלקטרוניות של כבודה וכן תשאול נוסף.

שיטה זו ספגה ביקורות באשר להפרת זכויות אזרח, והועלו רעיונות שונים על מנת להימנע מהשיטה על ידי פתרונות טכנולוגיים כגון סריקת טביעת אצבע ושיפור כולל של מערכי אבטחה^[2]. מחקר שנערך בשדה התעופה הבינלאומי בן-גוריון באוגוסט 2008 מצא כי כמחצית מהמזוודות של אזרחים ישראלים ממוצא ערבי נבחרו להקרנה נוספת שכללה פתיחת מזוודותיהם בפומבי, ואילו רק כ -10% ממזוודות אזרחי ישראל ממוצא יהודי נבחרו, מה שמעיד על שימוש באפיון גזעי בביטחון שדה התעופה. האזרחים הערבים שהמזוודות שלהם נפתחו, דיווחו על חוסר שביעות רצון ותסכול גדול מתהליך האבטחה. זה ערער את אמונם ברשות שדה התעופה. קבוצות מיעוטים מתלוננות כי המדינה וסוכנויות הביטחון שלה רואות בהן "הקהילה החשודה". המחקר מצא כי כוונה לבטל את השימוש בטכניקות פוגעניות בביטחון בשדה התעופה נגד אזרחים ערבים (כגון פתיחת מזוודותיהם בפומבי וחיפושים גופניים ופולשניים) נמצא כיעיל מאוד בשיפור הרגשות של חברי הקבוצה. כלומר, תפיסות לגבי טיפול לא הוגן אינן בלתי נמנעות בקרב מיעוטים, שכן הם תלויים בעיקר לא במאפייני הרקע של הקבוצה, אלא במאפייני הטיפול הישיר שקיבלו מהאבטחה.^[3]