אסימון (מיוונית: ἄσημον ("אַ-סֶמוֹן"), "ללא סימן", דרך לשון חז"ל) הוא אמצעי תשלום שהיה נהוג עבור שימוש בטלפון ציבורי. האסימון הוא מטבע שאינו עובר לסוחר, ומחירו התעדכן מעת לעת. היו משלשלים את האסימון לחריץ מתאים במכשיר הטלפון כדי לבצע מהמכשיר שיחה.
תחילת השימוש
השימוש באסימון להפעלת טלפון ציבורי החל בשיקגו. הטלפונים הציבוריים הפועלים על אסימונים בלבד פעלו בארצות הברית עד 1944 ועם ביטולם הותכו מרבית האסימונים ויוצרו מהם תרמילים לכדורים. השימוש באסימון מאפשר לערכו להשתנות בהתאם לערך שיחת טלפון, מה שלבסוף הפך אותו לנוהג מקובל בעולם. הדבר היה שימושי במיוחד בארצות אירופה שבהן המטבעות השתנו במעבר ממדינה למדינה, אולם האסימון עדיין איפשר לבצע שיחת טלפון ציבורי. במדינות מסוימות, כמו איטליה, השתמשו באסימון באופן לא רשמי כשווה ערך למזומן. בעוד שרוב אסימוני הטלפון הם עגולים, ישנם מספר אסימונים גם בצורות שונות.
בישראל
אסימון ישראלי
בישראל החל השימוש באסימונים בשנת 1953. קוטרו של האסימון היה גדול מעט ממטבע של שקל חדש, ולרוחבו היה פס משוקע ובמרכזו חור. האסימון היה אופן התשלום היחיד לשיחה בטלפון ציבורי (למעט שיחת גוביינא) עד סוף שנות ה-80, אז הוחלף בהדרגה בטלכרט. להחלפה היו שלוש סיבות עיקריות: מניעת העומס התפעולי בריקון האסימונים מהטלפונים הציבוריים, נוחות למשתמש ומניעת גנבות ורמאויות (בתקופה בה השתמשו באסימונים היו טלפונים ציבוריים נפרצים לעיתים כדי לגנוב את האסימונים ולמכור אותם תמורת כסף, ומשתמשים היו קושרים חוט דרך החור באסימון ובכך מבצעים בו שימוש חוזר ומרמים את משרד התקשורת).
בתרבות
ביטוי שנותר מתקופה זו הוא "נפל לו האסימון" (חוויית "אהא!") במובן של "הבין סוף סוף את הרעיון", משום שרק כאשר האסימון היה נופל לתוך המכשיר ניתן היה לבצע את השיחה.
