"אנסלם פוירבך" (1852) מאת תומאס קוטור.פרנצ'סקה דה רימיני ופאולו מלטסטה, 1864 בערך "הסימפוזיון של אפלטון", 1869 "ננה", 1861, המוזיאון הלאומי גרמנישז
פוירבך נולד בשפייר, עיר במדינת ריינלנד-פפאלץ שבגרמניה. אביו היה ארכאולוג, יוזף אנסלם פוירבך, וסבו היה המשפטן פאול יוהאן אנסלם ריטר פון פוירבך. הבית בו נולד הוא עכשיו מוזיאון קטן.[1]
בשנים 1845–1848 למד באקדמיה בדיסלדורף, שם למד בין היתר אצל יוהאן וילהלם שירמר, פרדריך וילהלם פון שדוב וקרל פרדיננד סון. הוא המשיך את לימודיו באקדמיה במינכן, אך בשנת 1850, יחד עם מספר סטודנטים לא מרוצים אחרים, עבר לאקדמיה באנטוורפן, שם למד תחת גוסטב וופרס. פוירבך עבר לפריז בשנת 1851, שם היה תלמידו של תומאס קוטור עד 1854.[2] בפריז הוא יצר את יצירת המופת הראשונה שלו, "חאפיז במזרקה" (1852).[3]
בשנת 1854, במימון פרידריך הראשון, הדוכס הגדול של באדן, ביקר בוונציה[2] שם הוא נשבה בקסמיו של בית הספר הגדול ביותר של הצבעים, כשכמה מעבודותיו הדגימו מחקר מקרוב של המאסטרים האיטלקיים.[3] משם המשיך לפירנצה ואז לרומא. הוא נשאר ברומא עד שנת 1873, ובמהלך התקופה חזר לביקורים קצרים בגרמניה. בשנת 1861 הוא פגש את אנה ריסי (המכונה "ננה"), שישבה כמודל שלו בארבע השנים הבאות. ריסי הייתה המודל הראשי שלו עד לשנת 1866, אז הוחלפה על ידי לוסיה ברונאצ'י, אשתו של בעל הפונדק, שדגמנה עבור יצירותיו של דמות מדיאה. בשנת 1862 פגש פוירבך את הרוזן אדולף פרידריך פון שאק, שהזמין ממנו עותקי דיוקנאות של אדונים איטלקים קשישים. הוא הציג בפניו את ארנולד בוקלין והנס פון מארס. שלושת האמנים נודעו בשם "דויטשרמר" ("רומאים גרמנים") בגלל העדפתם לאיטלקית על פני אמנות גרמנית.
בין 1869 ל־1874 הוא צייר שתי גרסאות לסימפוזיון של אפלטון.[4]
בשנת 1873 עבר פוירבך לווינה, לאחר שמונה לפרופסור לתולדות הציור באקדמיה לאמנות של וינה.[2] בין תלמידיו היו לודוויג דויטש, רודולף ארנסט וג'ין דיסקרט. מאוחר יותר פוירבך פיתח מחלוקת עם האדריכל תאופיל הנסן בנוגע לציור התקרה שלו "נפילת הטיטאנים", שצויר לאולם הגדול של בניין האקדמיה החדש ברחוב רינגשטראסה. בעודו בווינה הוא הכיר את יוהנס ברהמס. בהמשך הקדיש ברהמס קומפוזיציה לפוירבאך, נני.
השנים האחרונות
"איפיגניה", גרסה ראשונה (1862)
בשנת 1877 התפטר מתפקידו באקדמיה של וינה ועבר לוונציה, שם נפטר בשנת 1880.[2] ברהמס הלחין לזכרו את "נאני", קטע למקהלה ותזמורת.
לאחר מותו, אמו החורגת הנרייטה פוירבך, אליה היה תמיד קרוב, ותמיד עשתה הרבה כדי לקדם את הקריירה שלו, כתבה ספר בשם "עין ורשטניס" ("עדות" או "מורשת") הכולל מכתביו ורשימות אוטוביוגרפיות. הספר נחל הצלחה רבה והגביר מאוד את המוניטין של פוירבך אחרי מותו.[5]
"הוא היה מלא בידע קלאסי, ולקומפוזיציות הדמויות המפוסלות שלו יש את האצילות והפשטות המאפיינים את האמנות היוונית. הוא היה הראשון שהבין את הסכנה הנובעת מזלזול בטכניקה, שצריך שליטה באומנות כדי לבטא אפילו את הרעיונות הנעלים ביותר, וכי קריקטורה צבעונית לא מצוירת לעולם לא יכולה להיות ההישג העליון באמנות."[3]
עבודותיו נמצאות בגלריות ציבוריות מובילות בגרמניה. בשטוטגרט נמצאת הגרסה השנייה של "איפיגניה"; בקרלסרוהה, "הדנטה ברוונה"; במינכן, "המדיה"; ובברלין, "הקונצרט", הציור האחרון והחשוב שלו. יצירות מרכזיות נוספות הן: "קרב האמזונות", "פיטה", "הסימפוזיון של אפלטון", "אורפיאוס ואורודיצה" ו"אריוסטו בפארק פרארה".[3]
.jpg)
