אנדרה קונט-ספונוויל

אנדרה קונט-ספונוויל
André Comte-Sponville
לידה 12 באפריל 1952 (בן 72)
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית אתאיזם עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת פנתאון-סורבון עריכת הנתון בוויקינתונים
מנחה לדוקטורט Marcel Conche עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת פנתאון-סורבון עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם אתאיזם, הומניזם, מטריאליזם עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מרצה באוניברסיטה, פילוסוף עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ לוקרטיוס, מישל דה מונטן, בלז פסקל, אמיל שארטייה, קלוד לוי-שטראוס, מרסל קונש, קלמן רוסה, ג'ידו קרישנמורטי
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס לה ברייר (1996)
אביר בלגיון הכבוד (1996) עריכת הנתון בוויקינתונים
אתר רשמי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אנדרה קונט-ספונוויל (בצרפתית: André Comte-Sponville‏; נולד ב-12 במרץ 1952) הוא פילוסוף צרפתי.

אנדרה קונט-ספונוויל נולד בפריז ולמד באקול נורמל סופרייר שבעיר, שם קיבל את השכלתו האקדמאית בפילוסופיה כתלמידו של הפילוסוף לואי אלתוסר. ב-1998 התפטר מתפקידו כפרופסור לפילוסופיה בסורבון כדי להקדיש את זמנו לכתיבה ולהרצאות מחוץ לאוניברסיטה.

משנתו הפילוסופית

ברצונו של קונט-ספונוויל לחדש את מושג ה"חוכמה" של הפילוסופים של העת העתיקה - מה שמהווה את מטרתו העיקרית בספרו 'מחקר על הייאוש ועל האושר'. בספרו 'אהבה ובדידות' הוא כותב: "לעסוק בפילוסופיה משמעו לחשוב על חיינו ולחיות את מחשבותינו." הוא מנסה לפתח הומניזם מוסרי ורוחניות ללא אלוהים שהוא מכנה "חוכמה בת זמננו". בספרו 'האושר הנואש' הוא מגדיר את החוכמה כ"מקסימום של אושר ומקסימום של צלילות דעת". לדעתו, האושר מהווה את צדו האחר של הייאוש. אין מקום לאמונה כי הכול תלוי בתבונה, ואין מקום לתקווה כי הכול מסתכם בהגשמת הדברים הנתונים לשליטתנו, ובאהבה באשר לדברים שאינם כאלה.

ניתן למצוא רעיונות אלה אצל אפיקורוס, אצל חכמי האסכולה הסטואית, אצל ברוך שפינוזה ואצל הנזירים הבודהיסטים. יש הרואים בקונט-ספונוויל אתאיסט נוצרי, אך בספרו 'רוח האתאיזם' הוא מגדיר את עצמו כאתאיסט מאמין. לדעתו, מה שנשאר מן האמונה הוא מוסר יווני-יהודי-נוצרי ורוחניות חילונית.

משנתו הפילוסופית איננה אופטימית ואיננה פסימית. יש לראות את הדברים כפי שהם במקום להיתפס לאשליות. הוא מצדד במטריאליזם ודוחה את אשליותיו ואת תקוותיו של האדם, המרחיקות אותו מן החוכמה. מחשבתו של קונט-ספונוויל מסתכמת בקריאה להשלים עם המציאות כפי שהיא - מה שבא על ביטויו בביקורתו על התקווה. "לקוות קצת פחות, לאהוב קצת יותר" זה מה שלדעתו מהווה את המפתח לחוכמה. כי התקווה, בניגוד למה שמקובל לחשוב, מונעת מאתנו את ההנאה מחיינו בהווה, במקום לאפשר לנו לחיות באופן טוב יותר. בניסוחו של קונט-ספונוויל: "לקוות משמעו להשתוקק בלי ליהנות, בלי לדעת את הצפוי לנו ובלי יכולת להגשים את רצונותינו." עלינו להיות מודרכים על ידי התבונה ועל ידי העשייה, ולשאוף להגיע למצב של שלוות נפש - מה שחכמי העת העתיקה כינו "אטאראקסיה".

בין הפילוסופים בני זמננו, קונט-ספונוויל מעדיף את קלוד לוי-שטראוס, את מרסל קונש ואת קלמן רוסה, ובין חכמי המזרח - את הפילוסוף ההודי ג'ידו קרישנמורטי.

קונט-ספונוויל מגדיר את עצמו כסוציאל-דמוקרט או כליברל בעל השקפות שמאליות. באשר לרווחה חברתית הוא אינו סומך על המדינה, ובאשר לחלוקה צודקת של העושר הוא אינו סומך על כלכלת השוק.

הוא כותב מאמרים רבים בעיתונות ושימש כעורך כתב העת הבינלאומי לפילוסופיה. במסגרת זו ערך ופרסם סקירות על הפילוסופיה של מישל דה מונטן, של בלז פסקל ושל אמיל שארטייה.

מספריו החשובים

  • מחקר על הייאוש ועל האושר (1984 - 1988)
  • האושר הנואש (2000)
  • החוכמה אצל הפילוסופים המודרניים (נכתב בשיתוף עם לוק פרי, 1998)
  • ערך ואמת (1994)
  • האם הקפיטליזם מוסרי? (2004)
  • רוח האתאיזם (2006)
  • דבש ולענה, שירה ופילוסופיה של לוקרטיוס (2008)

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: אנדרה קונט-ספונוויל
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אנדרה קונט-ספונוויל