מרמורק נולד ב-19 בפברואר 1865 במיילניצה, גליציה, אוסטריה-הונגריה, בנם של הרופא יוסף מרמורק (1838–1900) ופרידריקה יעקובסון (1838–1921) שניהם מגליציה, שעברו לגור בווינה. אחיו היו האדריכל והמנהיג הציוני אוסקר מרמורק, עורך הדין איזידור מרמורק והסופר שילר (יעקב שאול) מרמורק ושם אחותו - נינה.[1]
לאחר הגימנסיה, מרמורק למד באוניברסיטת וינה, שם סיים כדוקטור, את לימודי הרפואה, ב-1889.[1]
התחתן בפריז, בשנת 1910 עם הרופאה רחל שטיינברג (? - 1878), מבסרביה שעבדה כאורתופדית בבית חולים לילדים בפריז.
פעילותו המדעית
הכשרתו הקלינית הובילה אותו לשמש כמנתח במרפאת מיילדות וגינקולוגיה והוא חקר את נושא אלח דם (Sepsis) ואת חשיבותן של בלוטות הלימפה בהגנה מפני חיידקים וזיהומים. את תוצאות מחקרו הוא פרסם (1894) בספר "Versuch einer Theorie der septischen Krankheiten".
שנה קודם לכן (1893) הוא הוזמן למכון פסטר בפריז ובגיל 28 קיבל שם מחלקה ומעבדה משלו. עד שנת 1900 עבד מרמורק על פיתוח סרום אנטי-סטרפטוקוקלי, שביסס את המוניטין העולמי שלו כבקטריולוג. והקנה לו את אות אביר לגיון הכבוד ובהמשך גם את אות צלב האביר של מסדר פרנץ יוזף .[1]
בשנת 1903 עזב את מכון פסטר ופתח ליד פריז, מעבדה פרטית משלו, בה התמקד בניסיון לפתח סרום כנגד מחלת השחפת. תוצאות מחקרו הביאו לוויכוחים בעולם הרפואה ולבסוף הסתבר שהפיתוח שלו היה חסר תועלת.
תחילה עבד כבקטריולוג בבית החולים למגפות בשכונת קגראן (Kagran) בווינה ולאחר מכן כרופא אזרחי בבית החולים הצבאי בעיר סימרינג (semmering).
בקיץ 1916 הוא עבר לטימישוארה ועד תום המלחמה כיהן שם כראש המעבדה הבקטריולוגית
בתום המלחמה, עבר מרמורק לז'נבה ומשם שב לפריז. עד מותו התמקד בעיקר בשיטות חדשות למלחמה בטיפוס ובסוכרת.[1]
פעילות ציונית
כבר בהיותו סטודנט בווינה, מרמורק ייסד והיה חבר פעיל באגודת הסטודנטים הציונית "קדימה", תנועת הסטודנטים הציונית, הראשונה במערב אירופית (1883).
החל משנת 1896 הוא, אחיו אוסקר וחברו מקס נורדאו השתייכו לחוג החברים, שהיו היועצים והעוזרים הקרובים ביותר של תיאודור הרצל. מרמורק היה איש אמונו של הרצל[2] וניהל מטעמו משאים ומתנים חשובים כגון: המשא ומתן עם אדמונד רוטשילד (אפריל 1898) בנושאים הקשורים למימון הפעילות של התנועה הציונית, המשא ומתן מול יק"א ועוד[3] . הוא ליווה את הרצל בחלק ממסעותיו וסייע בידו בהפצת הרעיון הציוני.
בקונגרס הציוני החמישי בשנת 1901 הציע מרמורק לחייב את כל הציונים לחתום כמנויים על העיתון "די ולט" (בגרמנית: Die Welt ובעברית: "העולם"), כדי לסייע בהידוק הקשרים בין כל האגודות הציוניות בעולם וגם כדי לסייע במימון פעילותם של הרצל וההנהלה הציונית. הרצל תמך בהצעה, אך זו לא התקבלה.[5]
מרמורק נטל חלק והיה חבר ההנהלה באחד עשר הקונגרסים הציוניים הראשונים (1897–1913).
מרמורק היה בין המתנגדים ל"תוכנית אוגנדה", שירדה מעל הפרק ב-1905. בכל אשר להתיישבות המונית בארץ ישראל, מרמורק היה מהמתנגדים ל"ציונות המעשית", עד לקבלת ערבויות מספקות מהמעצמות ועל פי החוק הבינלאומי.
הקונגרס הציוני הי"א, שנערך בווינה (1913) התקיים לאחר שכבר הוכרע שהכיוון הוא ה"הציונות המעשית". מרמורק היה ב"אופוזיציה" מול ההנהלה ובנאומו עמד על כך שלא יוצאו כספים מהבנק היהודי ולא ישתמשו במשאבים הכספיים של הארגון, עד למועד שבו תועבר פלסטין ליהודים, על פי המשפט הבינלאומי.
בקונגרס הראשון שלאחר המלחמה, שנערך בלונדון (1920) הוא נאם שוב והתנגד לתוכניתו המעשית של חיים ויצמן וקבע בנאומו שהצהרת בלפור והמנדט הבריטי, אינם תנאים מספיקים ליצירת מדינה יהודית ושוב חזר על עמדתו שיש לפעול ולקבל הכרה בין לאומית למהלך.
במחאה על כך שגישתו לא התקבלה, הוא נעדר מהקונגרס הציוני שנערך, שנה לאחר מכן, בקרלסבד (1921) .
בשנותיו בפריז, מרמורק הקים כמה מוסדות צדקה ליהודים שהגיעו ממזרח אירופה וכן ייסד "אוניברסיטה עממית יהודית" (Université juive populaire) הציוני האוסטרי) וכן היה בין מייסדי הירחון הציוני פריז "L'Echo Sioniste" ויו"ר הארגון הציוני בצרפת.[1][6]
^על כך תעיד העובדה שהוא היה האחרון שהרצל דיבר איתו על עבודתו הציונית, בהיותו כבר על ערש דווי, ארבעה ימים לפני מותו של הרצל. ראה: הרצל, חייו ופעילותו, מאת: שמואל ליב ציטרון, בפרויקט בן יהודה,
https://benyehuda.org/read/7392#ch1
