אלכסנדר יבגנייביץ' בובין (ברוסית: Александр Евгеньевич Бовин - מבוטא "בּוֹבין"; 9 באוגוסט 1930 – 29 באפריל 2004 מוסקבה) היה עיתונאי ודיפלומט רוסי, פרשן פוליטי של העיתון "איזבסטיה", כיהן ימים אחדים כשגריר האחרון של ברית המועצות ולאחר מכן כשגריר הראשון של רוסיה הפוסט-קומוניסטית (הפדרציה הרוסית) במדינת ישראל, תומך במדיניות ה"דטאנט", כמגיש תוכניות בטלוויזיה וכותב נאומים של מנהיגים בעת השלטון הקומוניסטי. בסוף ימיו היה פרופסור לעיתונאות ותמך בחופש הביטוי בתקשורת ההמונית.
ילדותו ולימודיו
בובין נולד בסנקט פטרבורג, אז לנינגרד, בשנת 1930, בן ליבגני בובין, קצין בצבא הסובייטי, ואגנסה בוריסוב. בגלל עיסוקו של אביו בילה את שנות ילדותו באזורים שונים ברחבי ברית המועצות. בשנת 1952 התקבל למפלגה וב-1953 סיים לימודי משפטים באוניברסיטת רוסטוב והתחיל את הקריירה שלו בבית המשפט בעיר הדיז'נסק באזור קרסנודר, אחר כך עבד כאחראי על תעמולה פוליטית "אגיטפרופ" במחוז נפטגורסק ובשנת 1955 כסגן מנהל תעשיית העץ בהדיז'נסק וב-1955–1956 כשופט בהדיז'נסק. הרגיש אי שביעות רצון מבחירה מקצועית זו ונרשם ללימודי פילוסופיה באוניברסיטת מוסקבה. סיים לימודיו עם תואר "קנדידט למדעים פילוסופיים", השקול כנגד תואר דוקטור. נושא העבודה היה ברוח התקופה הפוסט-סטליניסטית "קומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים: כמה סוגיות בהתפתחות תנועת הפועלים".
פעילותו בעת השלטון הקומוניסטי
בין השנים 1960–1963 עבד בכתב העת התאורטיקני של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, "קומוניסט". בהמשך צורף לצוות היועצים של יורי אנדרופוב במחלקה של הוועד המרכזי של המפלגה, האחראית ליחסים עם שאר "העולם הקומוניסטי". בין האנשים המגויסים אז על ידי אנדרופוב נמצאו לאוניד זמייטין, גיורגי ארבטוב ופיודור בורלצקי. עלה לתפקיד ראש צוות היועצים ונותר במנגנון של הוועד המרכזי של המפלגה עד שנת 1972.
לעיתים כתב נאומים למנהיגי המפלגה - ברז'נייב ואחריו, לזמן קצר, אנדרופוב, ה'בוס' שלו לשעבר בוועד המרכזי. אף בתפקיד זה הקטעים שכתב היו בין הכי "נאורים" והפחות משעממים שנאמו מנהיגים אלו. מספרים שבאחד הימים מישהו שאל אותו אם קרא את הנאום האחרון של לאוניד איליץ' (ברז'נייב). "אם קראתי? ...הרי אני כתבתי אותו!" ענה בובין. למחרת הועבר מהתפקיד - אומרת האנקדוטה.[1]
בשנת 1968, בימי "האביב של פראג", השתתף בובין בשיחות בצ'רנה נאד טיסו עם הנהגת המפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית ובעת פלישת כוחות ברית ורשה לצ'כוסלובקיה, הביע בעניין עמדות עצמאיות למדי, ויש האומרים[דרוש מקור] שעמדות אלה הביאו בסופו של דבר להעברתו בשנת 1972 אל מערכת העיתון "איזבסטיה". שם עשה חיל והתפרסם בכל ברית המועצות בזכות מאמריו כפרשן פוליטי. במגבלות הצנזורה הצליח בובין לכתוב בצורה איכותית ומסקרנת יותר מעמיתים אחרים.
הוא הביע הסתייגויות לגבי השלכות המהפכה האסלאמית באיראן, שנהנתה מאהדת מנהיגי ארצו, ועורך עיתונו הודה בדיעבד שלבושתו סירב לפרסם את המאמר שבובין כתב בזמנו בנושא זה. לעומת זאת, מאוחר יותר, כשברית המועצות פלשה לאפגניסטן, קיבל פרס על סרט תיעודי שהציג באור חיובי צעד צבאי הזה.
בובין עבד ב"איזבסטיה" כמעט עשרים שנה, עד שנת 1991. בינתיים התפרסם גם כמגיש פופולרי של התוכנית "פנורמה בינלאומית" בטלוויזיה הממלכתית בשנים האחרונות של העידן הסובייטי. חוזק רוחו הביא לו מעמיתו גנריך בורוביק את הכינוי "בובין 747" מלשון "בואינג 747".
שגריר בישראל
ערך מורחב – יחסי ישראל–רוסיה
לאחר שבתקופת הגלאסנוסט והפרסטרויקה הפך לאחד מתומכיה הכנים של המדיניות החדשה, התחיל בובין בנובמבר 1991 בקריירה דיפלומטית בתפקיד יוצא דופן, כשגריר ראשון של רוסיה בישראל, אחרי 24 שנים שבמהלכן היו היחסים הדיפלומטיים בין המדינות מנותקים, והיסטוריה ארוכה עוד יותר של מדיניות סובייטית עוינת כלפי ישראל.
בובין היה השגריר האחרון של ברית המועצות בישראל. ב-13 בדצמבר 1991 הגיש בובין את כתב האמנתו לנשיא הרצוג. היו אלה ימיה האחרונים של ברית המועצות ובובין הופיע בטקס הגשת כתב ההאמנה כשהוא לבוש במדים של שירות החוץ הסובייטי ובטקס הושמע ההמנון הסובייטי. כשבועיים לאחר הגשת כתב האמנתו, ב-25 בדצמבר 1991, חדלה ברית המועצות להתקיים ובובין הפך לשגריר הראשון של הפדרציה הרוסית בישראל.
בובין, שהיה מוכר לחלק מהציבור הישראלי (העולים מברית המועצות מתקופת פעילותו בטלוויזיה הסובייטית) נעשה לאחד השגרירים הפופולריים בישראל בכל הזמנים.
מורה לעיתונאות
בחזרתו למולדתו ב-1997 חידש את עבודתו ב"איזבסטיה". בשנת 2000 התקבל כפרופסור ודיקן בפקולטה לעיתונאות באוניברסיטה העצמאית למדעים הומניים שהקים יורי אפנסייב במוסקבה, על יסוד המכון להיסטוריה וארכיביסטיקה לשעבר.
בשנותיו האחרונות חלה בובין ועבר ניתוח בברכיו. הוא התקשה בהליכה אך המשיך בפעילותו ב"רדיו רוסיה", בטלוויזיה (ניהל וערך תוכנית בערוץ "ט-ב-צנטר"), בעיתונים ובפאנלים שונים.
בובין נפטר מאירוע מוחי בליל 29 באפריל 2004 בביתו בבירה מוסקבה והובא לקבורה בבית הקברות טרוייקורבסקי בעיר. היה נשוי פעמיים והיו לו בן, בת ונכדה.
פרסים ואותות כבוד
- 1981 - הפרס הממלכתי של ברית המועצות
- 1980 - עיטור לנין (ברית המועצות)
- 1971 - עיטור "מהפכת אוקטובר" (ברית המועצות)
- 1967 - עיטור הדגל האדום של העבודה (ברית המועצות)
- 1999 - העיטור לשרות מצטיין למען המולדת, דרגה 3 (רוסיה)[2]
ספריו
- "חמש שנים בין יהודים ודיפלומטים - או ישראל כפי שרואים אותה דרך חלון השגרירות", או "מיומנו של שגריר לא אמיתי"
- "המאה ה-20 כחיי אדם" - זיכרונות. הוצאה לאור זכרוב, מוסקבה 2003.
- Александр Евгеньевич Бовин. XX век как жизнь. Воcпоминания Изд. «Захаров», Москва, 2003.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ ראו ההספד באתר הרוסי אס. אם. אי, לפי העיתון "קומרסאנט".
- ^ מאמר הספד בעיתון "איזבסטיה" באתר peoples.ru ב-1 במאי 2004. גישה ב-25 במרץ 2011
