הצעה לקיום "אי של יציבות" הועלתה כבר בשנות ה-60 של המאה ה-20 על ידי גלן תיאודור סיבורג. לפי תאוריה זו, כפי שישנם "מספרי קסם" ברמה האטומית, כלומר מילוי של "שכבות" או "קליפות" באלקטרונים סביב הגרעין, המשפיעות על תכונותיו הכימיות של החומר, כך ישנן "קליפות" מקבילות ברמה הגרעינית, הפועלות לפי עקרון האיסור של פאולי, כך שקליפה "מלאה" בנוקליאונים (פרוטונים או נייטרונים) מאריכה את זמן מחצית החיים. "מספר הקסם" הוא מספר הפרוטונים או הנייטרונים הנדרש על מנת למלא קליפה (החלת עיקרון זה ברמת הגרעין היא פרי מחקרה של מריה גופרט-מאייר). מריה גופרט-מאייר קראה בשם "מספרי קסם" למספרי הנוקלאונים הנחוצים למילוי הרמות בגרעין. "מספר הקסם הכפול" הוא מספר שבו מתמלאות הן רמות הפרוטונים והן רמות הנייטרונים.
"מספר הקסם" התאורטי של נייטרונים ב"אי של יציבות" התאורטי הראשון של היסודות העל-כבדים הוא 184, כך שאיזוטופים בעלי מספר זה של נייטרונים צפויים להיות יציבים יחסית, כאשר מספר הפרוטונים להשגת יציבות הוא 114, 120 או 126. מכל היסודות האפשריים מתמקד המחקר ב-289Fl, יסוד בן מספר מתאים של פרוטונים (114) שהצליחו לייצר, אף שטרם נמצאה דרך ליצור איזוטופ יציב מספיק במעבדה (שהוא יהיה כנראה 298Fl)[2]. מועמד נוסף הוא איזוטופ 304Ubn (כלומר גרעין עם 120 פרוטונים ו-184 נייטרונים).
התוצאות האמפיריות שנצפו בעת יצירת אטומי ליברמוריום (116) ואוגאנסון (118) הצליחו לשכנע את החוקרים שהאי של יציבות אכן קיים בפועל[3][4].
החשיבות בהשגת איזוטופים יציבים ליסודות על-כבדים, מלבד העניין שבמדע בסיסי, היא שייתכנו להם שימושים מעשיים ותכונות כימיות ייחודיות. אחד השימושים הדוחפים תחום זה הוא האפשרות ליצור פצצת נייטרון זעירה מבוססת חומר על-כבד כזה, שתשמש כמקור אנרגיה ראשוני לתהליך של היתוך גרעיני.
זמן מחצית החיים של יסודות 83 עד 118
כל היסודות בעלי מספר אטומי מעל 82 (עופרת) הם בלתי-יציבים וזמן מחצית החיים באופן כללי יורד עם עליית המספר האטומי, החל מהיסוד היציב למדי אורניום (מספר 92) ועד היסוד הכבד ביותר 118. זמן מחצית החיים גדל בתחום היסודות 103 עד 105, יורד ביסוד 106 ועולה שוב קלות ביסודות 110 עד 114, מה שמרמז על התכנות אי של יציבות.
בטבלה מוצג זמן מחצית החיים של האיזוטופ היציב ביותר של היסוד בטווח.