אישטוואן ארקין נולד בשנת 1912 במשפחה יהודית יחסית מבוססת. אביו היה רוקח בשם הוגו ארקין (שם משפחתו הקודם, עד 1906 היה אסטרייכר – Österreicher) ואמו – מרגיט ארקין לבית פֶּטֶה (Pető). אחרי לימודי תיכון בגימנסיה פיאריסטית, למד תחילה כימיה באוניברסיטת בודפשט לטכנולוגיה ולכלכלה. אחר כך, בשנים 1932–1934 למד רוקחות באוניברסיטת פאזמאן פטר (כיום שמה אוניברסיטת אטווש לוראנד). בשנת 1937 פקד את חוג כתב העת "Szép Szó" ואחר כך חי מספר שנים בחו"ל, בין השאר בפריז ובלונדון, והתפרנס מעבודות מזדמנות. בשובו להונגריה בשנת 1940 סיים תואר גם בהנדסה כימית.
בימי מלחמת העולם השנייה
בשנת 1942 נלקח ארקין לשירות העבודה (עבודות כפייה ליהודים במסגרת הצבא ההונגרי) ונשלח לחזית המזרחית. הוא שובץ ביחידה לעבודות כפייה באזור הדון, נפל בשבי הסובייטי והוחזק כשלוש שנים במחנה עבודה לשבויי מלחמה בקרבת מוסקבה. באותה תקופה כתב את המחזה "וורנוז'". בשנת 1946 שוחרר ושב להונגריה.
פעילותו בתחום התיאטרון והספרות
סיפורו הראשון, "Tengertánc" ("ריקוד הים"), הופיע בשנת 1937 בביטאון החוג "Szép Szó", ואחר כך הוצא לאור ב-1941. אחרי שחרורו מן השבי הסובייטי, בשנת 1947, פרסם את הרומן "Lágerek népe" ("אנשי המחנות"), שכונה על ידו "סוציוגרפיה של מחנה שבויי המלחמה" ובו סיפר על השבי במחנה הסובייטים. באותה תקופה התחיל לכתוב גם רומן, שלא יצא לאור.
שנות השלטון הסטליניסטי והדיכוי אחרי המרד משנת 1956
ב-1949 התמנה ארקֵין לדרמטורג של "תיאטרון הנוער", וב-1952 מילא אותו תפקיד ב"תיאטרון הצבא העממי". החל משנת 1954 עבד כמגיה בהוצאה לאור לספרות יפה. ב-1952 פרסם את הסיפור "Lila tinta" ("דיו סגול"), שעורר ביקורת חריפה מצד אחד האידאולוגים של המפלגה, יוז'ף רוואי. באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20 נאסר עליו לפרסם מסיבות פוליטיות. עם המרד ההונגרי בשנת 1956, ניסה יחד עם סופרים אחרים כמו טיבור דרי, ג'ולה אייש, לאסלו בנימין וזולטאן זלק למצוא מקלט בשגרירות פולין בבודשפט, אך בקשתם נדחתה. הסופר עורר על עצמו את זעמה של המפלגה גם כשכתב על תחנת הרדיו הממלכתית "שיקרנו יום, שיקרנו לילה, שיקרנו בכל אורך גל". אחרי דיכוי המרד חתם יחד עם עוד חמישה עמיתים ביקורת עצמית שנועדה לפייס את השלטונות. למרות זאת, נאסר עליו לפרסם עד שנת 1960. בשנים האלה הורשה לעבוד לפרנסתו כמהנדס בבית חרושת לתרופות (בימינו בית החרושת Egis).
חידוש פעילותו כפרוזאיקן
כתביו בפרוזה ובתיאטרון, הטבועים בהומור גרוטסקי, מציגים גיבורים שלא ניתן לתארם ממש כטובים ואף לא כרשעים גמורים. אצל ארקין מה שנראית טרגדיה הופך לעיתים לקומדיה, והגיבורים מגיבים תכופות לאירועים באופן שנראה מוזר. הסופר משאיר את הסיפורים עם סוף פתוח ומותיר מקום לפרשנותם של הקוראים באשר לאירועים וההשקפות המתוארים. הוא כתב גם בשבועון הסאטירי "לודאש מתי".
בשנת 1963 הוציא לאור את סיפורו Macskajáték ("משחק חתולים") (בהמשך כתב על יסודו מחזה ותסריט לסרט).
מאוחר יותר זכה לפופולריות הודות לסיפורים קצרים וקצרצרים שכתב, למשל, "סיפורים בן רגע" (1967). האחרונים, הנושאים צביון פילוסופי וגרוטסקי והשואבים את נושאיהם מחיי היום-יום, היוו חידוש בספרות ההונגרית ואף העולמית. ארקין שכלל את הסיפורים לאורך השנים והוסיף יצירות חדשות לקובץ הראשון, כך שיכלול 400 סיפורים.
יצירות חשובות אחרות היו הרומן Házastársak ("בני זוג") (1951, 1956) וקובץ הנובלות Jeruzsálem hercegnője ("נסיכת ירושלים") (1966). אחרי 1971 החל ארקין לכתוב את הספר Időrendben ("בסדר העיתים") ("דיוקנאות, תמונות תקופה" 1973).
התיאטרון
ארקין בלט גם כנציג של תיאטרון האבסורד בהונגריה. בשנת 1964 כתב את הטרגדיה האבסורדית "Tóték" ("משפחת טוט"), שהוצגה לראשונה בשנת 1967 וזכתה להצלחה רבה. מחזה זה הביא לארקין פרסום עולמי. בשנת 1969 עובד מחזה זה לסרט אמנותי של ידי הבמאי זולטאן פאברי בשם "Isten hozta, őrnagy úr!" ("ברוך הבא, מייג'ור!"). לתיאטרון ולקולנוע עובדו גם יצירות אחרות, ובהן "משחק חתולים". יצירות תיאטרון חשובות אחרות היו הדרמה Vérrokonok ("קרובים בדם") והקומדיה הטרגית "משחקי חתולים".
בשנת 1979 לקה במחלה קשה, אך כתב עד יום מותו. הוא נפטר מאי ספיקת לב. אלמנתו ז'וז'ה הקדישה את עצמה לטיפוח מורשתו. אישטוואן ארקין הובא לקבורה בבית הקברות פרקשרטי.
ארקין היה נשוי שלוש פעמים. בשנים 1937–1941 היה נשוי לפלורה גנצי (Gönczi), בשנים 1947–1959 לאנגלה נאג', מחברת ספרי בישול, והחל משנת 1965 היה נשוי לז'וז'ה רדנוטי, היסטוריונית של הספרות ודרמטורגית בתיאטרון ויג, אותה הכיר בשנת 1950.
מנישואיו לאנגלה נאג' נולדו לו בת – אנגלה ארקֵין (ילידת 1949), עורכת טלוויזיה, ובן, אנטל ארקֵין (יליד 1954), סוציולוג.
