איריס פרוש

לידה	21 בפברואר 1943 (בת 81) ירושלים, פלשתינה (א"י)
ענף מדעי	ספרות
מקום לימודים	האוניברסיטה העברית בירושלים
מנחה לדוקטורט	מנחם ברינקר
מוסדות	אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

איריס פרוש (נולדה ב-21 בפברואר 1943) היא פרופסור אמריטה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

איריס פרוש נולדה וגדלה בירושלים. עשתה את חוק לימודיה הגבוהים באוניברסיטה העברית בירושלים, תואר ראשון בחוג לספרות עברית ופילוסופיה כללית ותארים שני ושלישי בחוג לספרות עברית. בעבודת הגמר לתואר השני, שנכתבה בהדרכתו של פרופסור גרשון שקד, עסקה ביוסף חיים ברנר. נושא עבודת הדוקטור, שנכתבה בהדרכתו של פרופסור מנחם ברינקר, היה: "הקנון בביקורת הספרות של שמואל עגנון בהשוואה לי. קלוזנר וי.ח. ברנר – לברור הרקע האידאולוגי והאסתטי של הדיונים בשאלת הקאנון בביקורת העברית: 1920-1880". הדוקטורט אושר ב-1987. ב-1980 החלה ללמד ספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, וב-1988 מונתה לדרגת מרצה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון, בשנים 1990-1989 עשתה בתר דוקטורט בתוכנית ללימודי יהדות באוניברסיטת סטנפורד. ב-1994 מונתה למרצה בכירה, וב-2001 מונתה לפרופסור חבר. שימשה כראש המדור לספרות העברית החדשה באוניברסיטת בן-גוריון ובין השנים 2004-2001 כיהנה כמשנה לדיקן הפקולטה למדעי הרוח והחברה. שהתה בשבתונים כפרופסור אורח באוניברסיטת שיקגו ובמרכז ללימודים מתקדמים במדעי היהדות באוניברסיטת פנסילבניה. היא בתו של ויקטור שם-טוב. ילדיה, תמר (1969) ואורי (1973).

זהו ספרה הראשון של פרוש, שראה אור בהוצאת מוסד ביאליק בשנת 1992. ספר זה, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, הוא מן הראשונים שעסקו בתהליכי קאנוניזציה של הספרות העברית החדשה, ובתולדות הביקורת המודרנית של ספרות זו. במרכז הספר עומדת ביקורת הספרות של דוד פרישמן, יוסף קלוזנר ויוסף חיים ברנר, כולם מבקרים בעלי השפעה רבה בתקופתם, המייצגים שלוש תקופות בתולדות הביקורת במעבר מהשכלה לתחייה. פרוש מראה שפרישמן, קלוזנר וברנר מייצגים לא רק שלוש נטיות פואטיות שונות אלא בעיקר שלוש תפיסות שונות של אידאולוגיה לאומית: פרישמן היה אנטי-ציוני, יחסו של ברנר לציונות היה מורכב וביקורתי, בעוד שקלוזנר היה ציוני-לאומי. לאור עמדותיהם של השלושה באשר להרכב הקאנון והמדרג הפנימי בתוכו פרוש מנתחת את השיקולים האידאולוגיים שנטלו חלק בעיצובו של הקאנון של הספרות העברית החדשה. כמו כן היא מצביעה על הזיקות המורכבות בין שיקולי הערכה הקשורים באידאולוגיה הלאומית, הציונית או הלא-ציונית של המבקרים, לבין השיקולים האסתטיים שהדריכו אותם בעיצובו של הקאנון ובדירוגו. במסגרת זו פרוש מראה שלשיקולים האסתטיים יש אוטונומיה יחסית. הם אינם באים להסוות את השיקולים האידאולוגיים ואין הם מייצגים אותם ייצוג פשוט ושקוף. בשל חוסר החפיפה המלא בין שיקולים אידאולוגיים לעיצוב הקאנון מתגלות בין המבקרים אופוזיציות וקואליציות בהכרעות בלתי צפויות, לכאורה, אם באשר לכלילת יוצרים בקאנון ואם באשר לדירוגם בתוכו.

זהו שם מאמר של פרוש שעסק באברהם יעקב פפירנא, שפעל באמצע המאה ה-19 והיה ממניחי היסוד לביקורת ספרותית מודרנית בספרות העברית החדשה. במאמר זה פרוש עסקה בסוגיות מתודולוגיות, והניחה יסוד לגישה הסוציו-תרבותית שמאפיינת את עבודתה עד היום. ^[1]

פרוש עשתה מספר עבודות בינתחומיות בשיתוף עם ברכה דלמצקי-פישלר, מהמדור לספרות החדשה במפעל המילון ההיסטורי שבאקדמיה ללשון עברית.

במסגרת זאת נחקרו שיקולי לשון, ספרות וחברה במעבר של הספרות העברית מלשון מקראית טהרנית ללשון מעורבת, הכלולה מכל רובדי הלשון העברית. כמו כן נחקרה לשון המבואות של שלושת חלקי "ספר תולדות הטבע" לש"י אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים) כדגם להתפתחות לשונו בראשית דרכו. מחקרים אלה פורסמו במספר מאמרים שעוסקים בהתפתחות לשונה של הספרות העברית החדשה בכלים סוציו-תרבותיים. מאמר נוסף, העוסק בלשונו של חיים הזז בכלים אלה, מציע קריאה חדשה, לא אנטי גלותית, בסיפורו המפורסם "הדרשה". ^[2]

זהו ספרה השני של פרוש, שראה אור בהוצאת עם עובד בשנת 2001. הוא תורגם לשפה האנגלית וראה אור ב-2004 בהוצאת אוניברסיטת ברנדייס. פרוש קיבלה על הספר את פרס זלמן שזר לחקר תולדות ישראל לשנת תשס"א מטעמה של החברה ההיסטורית הישראלית.

פרוש הגיעה לחקר ההיסטוריה של הקריאה בחברה היהודית המזרח אירופית במאה התשע-עשרה, ופרט לחקר קריאת הנשים, כפועל יוצא של עיסוקה בלשון ובספרות העברית בהקשר של אוריינות, כלומר בזיקה לשאלות כמו מי היו הקוראים הפוטנציאליים של התוצר הספרותי בתקופה הנידונה בעברית, ביידיש ובלעז? מי ידע לקרוא ובאיזו לשון? עם אילו אילוצים התמודדו הסופרים כשכתבו את יצירותיהם בלשונות השונות, ומי היו הנמענים שאליהם הם פנו ועליהם הם ניסו להשפיע? פרוש טוענת שלא ניתן להבין את היחס בין הספרות הגבוהה לפופולרית וגם לא את היחס בין הספרות העברית לספרות הכללית בלי לעסוק בשאלות של אוריינות ושל קהל הקוראים.

עד לעת האחרונה חקר הקריאה של קהלים רחבים, ושל קוראים אלמונים כמו הנשים הקוראות, למשל, נחשב לבלתי אפשרי. זאת, בין היתר, כי בשונה מן הקריאה של האינטליגנציה, הנוטה להעלות את רשמיה על הכתב, הקריאה של הקוראים האלמונים אינה מותירה אחריה עקבות. חקר הקריאה של הנשים לווה בשכלול שיטת מחקר המבוססת על עדויות עקיפות לקריאת נשים, שנדלו מתוך מסה של אוטוביוגרפיות וספרי זכרונות. רוב החומרים הללו אינם אלא אנקדוטות שנדחקו לכתביהם של הגברים כהערת אגב זניחה, והעמדתם במרכז מנוגדת, במידה רבה, להתכוונות העיקרית של הכותבים. בדרך זו נוצר קליידוסקופ של נשים קוראות והתגלו דמויות של נשים חזקות ומשפיעות, וקהלי קוראות מגוונים ושונים בהרכבם – קוראות יידיש, קוראות לעז וקוראות עברית.

פרוש מראה שרמת האוריינות בקרב נשים הייתה יותר גבוהה ממה שסברו, והשפעתן כקוראות הייתה רבה. אבל טענתה העיקרית נעוצה בהעמדת המודל הפרדיגמטי של מה שהיא מכנה "יתרונה של שוליות", הנזכר גם בכותרת משנה לספר. היא טוענת שבסיטואציות של שינוי חברתי וחילופי נורמות כמו במעבר ממסורת למודרנה, קבוצות השוליים, ובמקרה זה הנשים בחברה היהודית, יכולות ליהנות מדרגות חופש שבני האליטה המועדפת (במקרה זה גברים) אינם נהנים מהן. דווקא בשל חוסר ההערכה לכישוריהן האינטלקטואליים, ישנם תחומים, כמו הקריאה, למשל, שבהם הן אינן נתונות לפיקוח צמוד. הניצול של דרגות החופש בתחומים אלה יכול להפוך ליתרון גדול בעבורן, כי משאבים בלתי חשובים על פי החברה תפיסת החברה המסורתית, יכולים לשמש להן מנוף של עוצמה ויכולת השפעה. לדעת פרוש כך קרה לנשים האורייניות שהפכו, ביודעין או שלא ביודעין, לסוכנות של שינוי חברתי לקראת מודרניזציה וחילון.

פרוש חקרה את יחסה העוין של החברה היהודית המסורתית להוראת הלשון העברית. על הגורמים לעוינות זו, על ההימנעות מהוראת דקדוק הלשון העברית, ועל השפעתם של אלה על הספרות העברית החדשה וקהל קוראיה, היא כותבת במאמרה:"מבט אחר על 'חיי העברית המתה' – הבערות המכוונת בלשון העברית בחברה היהודית המזרח אירופית במאה הי"ט והשפעתה על הספרות העברית וקוראיה" ^[3]

מאמר המוקדש למסת המבוא של דב סדן "על ספרותנו" עוסק בתחום ההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית החדשה. במאמר זה פרוש מנתחת את יחסו של סדן ל"ספרות הלאומית" בעברית, ביידיש ובלעז, את יחסו ל"ספרות הראשה" של יוצאי "שבט אשכנז" ואת יחסו לספרותם של ספרדים ויוצאי ארצות המזרח. ^[4]

בשניים ממאמריה פרוש עוסקת בסוגיות בתחום האתנוגרפיה וההיסטוריוגרפיה של הספרות. המאמר האחד מוקדש לחקר מעמדם של הבדחנים במזרח אירופה במאה התשע-עשרה. הוא דן בקרבתם הייחודית לקהל הנשים ועומד על חלקם בהנחת יסוד לתהליך הלגיטימציה של כתיבת שירה. בין השאר עוסק המאמר בהשוואה בין תפישת הפולקלור של דב סדן לזו של איציק מאנגער, וביחס בין ספרות קאנונית לספרות פופולרית. המאמר מאתגר את הגבולות המוצקים בין השירה הקאנונית ללא קאנונית ומציב את השירה הפופולרית במקום שונה מזה שיוחד לה. ^[5]

לסוגיות של אתנוגרפיה בחקר ספרות ההשכלה מוקדש גם מאמרה של פרוש "סוציולוגיה של הספרות וחקר ההשכלה". ^[6]

ספר, פרי עטה של פרוש, העוסק במשמעותה החברתית-תרבותית של הכתיבה בחברה היהודית המזרח-אירופאית במאה התשע-עשרה, פורסם בשנת 2017. הספר עוסק ביחסה הסבוך של החברה היהודית במזרח אירופה במאה התשע–עשרה אל מעשה הכתיבה, החל בהימנעות מהוראת הכתיבה במערכת החינוך המסורתית וכלה בלבטי הכתיבה של סופרים עברים בני התקופה.

• קנון ספרותי ואידאולוגיה לאומית, מוסד ביאליק, אוניברסיטת בן-גוריון, ירושלים, 1992, (388 עמ').
• נשים קוראות: יתרונה של שוליות בחברה היהודית במזרח אירופה במאה התשע-עשרה, עם עובד תל אביב 2001, (345 עמ').
• החוטאים בכתיבה: מהפכת הכתיבה בחברה היהודית במזרח אירופה במאה התשע-עשרה, כרמל ירושלים 2017. (478 עמודים)

• בין כפור לעשן, מחקרים ביצירתו של אהרן אפלפלד, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע, 1997, (נערך בשיתוף עם יצחק בן-מרדכי), 248 עמ'.

• יעל חזן, "פרוש, איריס", לקסיקון הֶקְשֵרִים לסופרים ישראלים (תשע"ד 2014), עמ' 741.

• איריס פרוש, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• איריס פרוש, דף שער בספרייה הלאומית
• איריס פרוש, בלקסיקון הספרות העברית החדשה

על ספרה "נשים קוראות"

• חמוטל צמיר, קריאה נגד כיוון הזיפים, באתר הארץ, 1 בנובמבר 2001
• ניסים קלדרון, כאשר יקרא אדם למען מצוא לו את מקומו בעולם, באתר nrg‏, 3 באוגוסט 2001

• • רשימת המאמרים של איריס פרוש באתר רמב"י