בתגובה לפעילות זאת אשורים רבים התגייסו לכוחות מדינות ההסכמה והקימו את לגיון המגויסים האשורים ששירת ביחד עם צבא האימפריה הבריטית במערכה במסופוטמיה ועם צבא האימפריה הרוסית במערכה בפרס. איליא פטרוס היה בעל מיומנות דיפלומטית מלימודיו הגבוהים ומיומנות צבאית מלימודים פרטיים שקיבל בביתו. הצבא הרוסי מינה אותו לגנרל של כוחות חיל רגלים וחיל פרשים של מגויסים אשורים ופטרוס הנהיג לוחמת גרילה נגד כוחות עות'מאנים. המגויסים האשורים שהיו מיומנים בטווח ההררי, חתכו את קווי האספקה וארבו לעות'מאנים. עם הזמן עלה איליא בדרגות. בעת עברו כוחות עות'מאנים בנקדאש (מדרום לימת אורמיה), תקפו 1,500 פרשים אשורים מהמארב והביסו יותר מ-8,000 פרשים עות'מאנים. הודות לניצחון המרכזי הזה, פטרוס הועלה לדרגת גנרל.
מתקני הנפט של באקו (מלכות המשנה של הקווקז, האימפריה הרוסית; כיום בירת אזרבייג'ן) נחשבו חיוניים למאמץ המלחמתי של מדינות ההסכמה ולכן לאחר שצבאות האימפריה הרוסית במערכה בקווקז קרסו בעקבות מהפכת אוקטובר1917 שהביאה לתחילת מלחמת האזרחים ברוסיה, הבריטים ניסו לחזק את עמדת מדינות ההסכמה שם על ידי שליחת משלחת צבאית בשם כוחות דונסטר שהונהג בידי המגויסים האשורים תחת פטרוס.
כוחות ואספקה נאספו בהמדאן שבצפון פרס לפני שעברו לחופי הים הכספי ומשם נעו לעבר באקו. במהלך שהותם בצפון פרס שלחו כוחות דונסטר יחידת רגלים קטנה עם כסף ונשק חם כדי לסייע לג'לוסים, שבט של אשורים שנאבקו כבר כמה שנים, מאז תחילת המלחמה בטורקים סביב ימת אורמיה. את הכוחות שהתאחדו עם הג'לוסים הוביל פטרוס. כאשר הגיעו הכוחות הבריטים לאזור, האשורים הצליחו לשחרר את העיר אורמיה. כ-80,000 איש הצליחו לברוח מהצבא העות'מאני וכוחות דונסטר סייעו לעצור את המרדף והניסיונות של הטורקיים ואנשי השבט הכורדים לתקוף את הפליטים. בסופו של דבר הפליטים הגיעו בהגנת דונסטר למקום מבטחים ליד המדאן, שם בהמשך, רבים מהם עברו הכשרה צבאית והחליטו להתגייס לשורות כוחות דונסטר והמגויסים האשורים. הפליטים האשורים שנותרו נשלחו למחנות פליטים ליד בגדאד[1].
כאשר החלה התקדמות צבאות מדינות ההסכמה לתוך לב האימפריה העות'מאנית באסיה הקטנה בשנת 1918 המאוחרת ובשנת 1919 התקדמו הכוחות האשורים תחת פטרוס גם הם לתוך שטחי אסיה הקטנה באימפריה העות'מאנית והחלו לכבוש יישובים טורקים וכורדים באזורי הגבול. כמו כן הם שחררו יישובים אשורים. ויקטור שקלובסקי, הקומיסר הרוסי באורמיה כתב ביומנו על פטרוס: ”...הוא שלט ביישוב מסוים בטורקיה והביא לקריסת האוכלוסייה במיסים מופקעים.” סכסוכים פנימיים עם הכנסייה האשורית נעצרו כאשר הפטריארךסימון העשרים ואחד בנימין נרצח בידי המנהיג הכורדי השבטי, סימקו שיקאק. רצח הפטריארך הביא את הפלגים השבטיים האשורים להתאחד כדי להניס את הכוחות הכורדים של סימקו שיקאק ממערב פרס לעבר שטחי כורדיסטן הטורקית.
לאחר המלחמה
האשורים תחילה נאבקו לעצמאותם עם סיום מלחמת העולם הראשונה. עם עלייתו של מוסטפא כמאל אטאטורק והניצחון הטורקי במלחמת העצמאות הטורקית, המצב הגאופוליטי השתנה נגד המיעוטים שהעות'מאנים טבחו בהם לאורך המלחמה, בהם גם האשורים. בעת ייצג את האומה האשורית בחבר הלאומים בין השנים 1919–1923, פטרוס השתתף בדיוני השלום בשווייץ להסכם לוזאן, במסגרתו הותרה התיישבות אשורית מחודשת בנפת האקארי הטורקית בהסדר ביטחון לאותם אשורים מצדם של התושבים הטורקים באזור ובשבועת האשורים למחויבות לרפובליקה הטורקית החדשה. מזכיר החוץ הטורקי, איסמט אינני, תמך ביישוב המחודש של האשורים ושלח את המכתב הבא להאספה הלאומית הגדולה של טורקיה[2]:
ראש המשלחת האשורית-כלדית בלוזאן, אע'א פטרוס, ביקר אותי והציע את ההצעה הבאה:
להעניק את אזור הסנג'אק של נפת הקארי ליישוב האוכלוסייה האשורית והכלדית. אם לא היה זה אפשרי אז להעניק את כל נפת גאבור או קלמריק, כמו גם חלקים מסוימים של בסקאלה וסמדנין.
הוא ביקש להחזיר את [הנסטוריאנים האשורים] שהתגוררו בקלמריק וגאבור לפני המלחמה ושנדדו בגלל המצב; ובנוסף אותם נסטוריאנים שנמצאים בפרס, עיראק ומדינות אחרות, בקיצור כל האשורים והנסטוריאנים, לחזור ולחיות כולם ביחד ותחת המטרייה של טורקיה.
במקרה שהתנאי הזה יתקבל, המשלחת האשורית-נסטוריאנית תצהיר כי אין להם טענות נגד [בעיות עם] טורקיה. יתר על כן, הכלדים החיים במוסול יבקשו לספח את מוסול לטורקיה והם יעזרו לנו להשיג מטרה זו.
ראש המשלחת הכלדית האשורית הוסיף כי ברגע שנגיע להסכמה בלוזאן הם מוכנים שהוא או מישהו אחר ייסע לאנקרה.
לפיכך, איננו יכולים להתחייב בנוגע להחזרתם של הפליטים חסרי האונים וכלדים אחרים המתגוררים בחו"ל. האשורים-כלדים יכולים לחיות בטורקיה באופן חופשי כמו אזרחים טורקים אחרים. אנו יכולים לשלוח את ראש המשלחת לאנקרה להצהיר על כך. לשם כך, אני מבקש שנשלח מכאן משלחת אשורית שתבטיח שהכוחות הכלדים במוסול יפעלו למען האינטרסים שלנו. טוענים [אזרחים טורקים] שבמהלך המלחמה הגדולה אע'א פטרוס, כמפקד צבא הנקמה, גרם לנו נזק רב. האם עדיין יש לו סמכות? האם ייתכן שהוא יבוא? אני מבקש בכתב שההזמנה תבוצע.
טלגרף מאנקרה מטעם האספה הלאומית הגדולה העביר החלטה שלא לאפשר את ההתיישבות המחודשת:
ברור מאליו שלא נאשר את התיישבותם של אשורים וכלדים בארצנו. עם זאת, כל עוד אנחנו לא מתחייבים, ואם זה מועיל לשלוח את אע'א פטרוס מלוזאן, הוא יכול להישלח לאנקרה ואנחנו מודיעים לך שהאדם היה מתורגמן בשגרירות אורמיה שלנו והוא בעל אזרחות טורקית.
בסופו של המאבק בטורקים ובסופה של המלחמה עזב פטרוס את תפקידיו הרשמיים והתיישב בטולוז, הרפובליקה הצרפתית השלישית, שם חי בגמלאות עד למותו בשנת 1932. מורשתו נותרה כשל גיבור מלחמה אשורי עד לימינו.
