התקדמות משמעותית בדרך לאיחוד התרחשה ב-15 ביוני2000 בפיונגיאנג, בירת קוריאה הצפונית. בתאריך זה נערכה ועידת פסגה בהשתתפות מנהיגי שתי המדינות – המנהיג העליון של קוריאה הצפוניתקים ג'ונג איל ונשיא קוריאה הדרומית קים דה-ג'ונג. בתום הוועידה חתמו השניים על "הצהרת איחוד הצפון והדרום" (남북 공동선언), בה הם מצהירים כי הם מחויבים לעשות מאמצים כדי להגיע לפתרון הוגן בו יאוחדו שתי המדינות. עם זאת, משמעותה של ההצהרה היא דיפלומטית בלבד, ובפועל לא נעשו מאז מאמצים גדולים במיוחד לבצע את האמור בה.
במסמך ההבנות שנחתם בפסגת ארצות הברית – קוריאה הצפונית בסינגפור (2018), אשררה קוריאה הצפונית את הצהרת פנמונג'ום, והתחייבה (עם ארצות הברית) להשקיע מאמצים בכינון משטר שלום יציב ובר-קיימא בחצי האי הקוריאני, ולפעול למען פירוק מלא של חצי האי הקוריאני מנשק גרעיני.
תודעת איחוד שתי הקוריאות
בתודעת העם הקוריאני, הן החיים בצפון והן בדרום, הם כולם בני עם אחד שאמור לחיות במדינה אחת. איחוד שתי המדינות הוא תרחיש אפשרי אך מימושו כרוך בקשיים רבים ומגוונים.
מכשולים בדרך לאיחוד
כלכלי
הבעיה המרכזית מבחינתה של קוריאה הדרומית היא כלכלית. איחוד מדיני עם צפון קוריאה הענייה יחסית אליה עשוי לגרום נזק קשה מאוד לכלכלתה היציבה והמבוססת. התוצר המקומי הגולמי של קוריאה הדרומית עומד כיום על כ-37,900 דולר אמריקאי לנפש[1], בעוד התמ"ג לנפש של צפון קוריאה מוערך ב-1,700 דולר אמריקאי לנפש בלבד[2]. בצפון ישנם לערך כחצי ממספר תושבי הדרום. בשל ההפרש האדיר, איחוד הכלכלות יוריד באחת את התוצר לנפש בדרום בכ-32% וכלכלתה של תושבי קוריאה הדרומית תיפגע משמעותית, בעוד שתושבי צפון קוריאה יישענו על תמיכה כספית וסיוע הומניטרי מקוריאה הדרומית. אחת האפשרויות שהוצעו בעבר היא איחוד הדרגתי, ובו האיחוד המדיני יקרה בשלב הראשון ואילו האיחוד המוניטרי בין שתי המדינות יתבצע רק לאחר שכלכלת צפון קוריאה תתבסס ולא תזדקק לעזרת הדרום. צפון קוריאה נחשבת למדינה עם מדד נמוך מאוד של פיתוח לנפש, קוריאה הדרומית נמצאת במקום ה-12 ונחשבת לאחת המדינות המפותחות באסיה.
פני השטח של חצי האי הקוריאני הרריים ומרבית השטחים אינם מתאימים לחקלאות. מרבית המזון בקוריאה הדרומית מיובא ממדינות שכנות. האוכלוסייה הצפון קוריאנית סובלת מרעב באזורים מסוימים. בשנים מסוימות מתו מאות אלפים בצפון קוריאה כתוצאה ממחסור במוצרי מזון בסיסיים. הודות לכלכלתה המשגשגת של קוריאה הדרומית, מתאפשר ייבוא מסודר של מוצרי מזון מכל הסוגים, בעיקר מיפן ומהרפובליקה העממית של סין.
תרבותי
קיים קושי תרבותי גדול באיחוד שתי המדינות. הפערים החברתיים והתרבותיים גדולים. בעוד שבצפון קוריאה הזמן קפא על שמריו, קוריאה הדרומית נמנית עם אחת המדינות המתקדמות בעולם מבחינה טכנולוגית. מספר המחוברים האישיים לסלולרי ופס רחב הוא מגבוהים בעולם. בצפון קוריאה החיבור לאינטרנט מוגבל למערכת אינטרנטית פנימית ועריקים שמגיעים מהצפון לדרום נדרשים לעבור קורסים מיוחדים כדי לרכוש ידע בסיסי בחיים במאה ה-21. לצפון קוריאנים קושי עצום בהשתלבות כיחידים, וקיים קושי גדול להתרגל מחיים במדינה דיקטטורית בעלת תכתיב שלטוני הדוק ואחיד, לאורח חיים של שפע ומבחר אפשרויות. כל אלה מעלים חשש גדול מאוד מצד הדרום קוריאנים לשילובם בחברה, וקוריאה הדרומית תידרש להשקיע סכומי עתק בבניית מערכת חינוך חדשה, ושיפור ההשכלה הגבוהה ובצוותי חשיבה כיצד יש לערוך שינויים בשיטה החינוכית כולה שתתאים לקוריאה המודרנית, וגם לצפון הקוריאנים ועוד. בעוד שמאז שנות החמישים קוריאה הדרומית נפתחה בהדרגה למערב ושילבה את תרבותו בתרבות הקוריאנית, התרבות בקוריאה הצפונית עוצבה במידה רבה על ידי שושלת קים ומהמסורות הקוריאנית.
סוגיה נוספת שמונעת מצפון קוריאה להתניע את תהליך האיחוד של קוריאה היא צורת השלטון. לא סביר שקוריאה הדרומית תיאות לעבור במהירות משיטת הממשל הדמוקרטית הנהוגה בה כיום לצורת השלטון הצפון קוריאנית. השלטון בצפון קוריאה שמאפייניו הם דיקטטורה טוטליטרית קורפורטיבית, אינו פתוח כלל לצורת החשיבה הדמוקרטית. קוריאה הדרומית חוששת שחוסר בשלותם של הצפון קוריאנים למשטר ומסורת דמוקרטית (שאף היא חדשה בדרום, וקיימת רק מ-1988), תוביל לקריסתה בשל השינוי הדמוגרפי שכרוך בזה. צמיחתה של חשיבה דמוקרטית בתרבות מצריכה זמן, ויהיה קושי עצום לשלב מדינה שהשתחררה מדיקטטורה טוטליטרית, למדינה שדמוקרטית כבר יותר משלושים שנה.
קשיים תרבותיים נוספים ישנם גם בכך שמרכיבי תרבות רבים שנחשבים קוריאניים בדרום קוריאה, הם למעשה קוריאניזציה של תרבות מערבית, בכך נכללת תרבות ה-קי-פופ כפי שמיוצגת במוזיקה, בהופעה, בטלוויזיה ובקולנוע, ובכך שונה בתכלית מהזרם התרבותי הקוריאני המסורתי, וכן גם המרכיבים הדתיים (נצרות, בודהיזםשאמניזם) שקיימים בשפע בדרום ונעלמו בצפון.
כל אלה יוצרים חשש שישנם פערים חברתיים עמוקים מאוד, ושילובם של 25 מיליון אנשים הוא אתגר מערכתי לקוריאה הדרומית.
זהות לאומית
איחוד קוריאה, היא תקווה לאומית חשובה במדינה ובעלת ערך. בשל שישים שנה של ניתוק נוצרו גם פערים מבחינת זהות, קוריאה הדרומית נתפסת כאויב של הצפון, וככאלה שבגדו במולדת ונכנעו לכוחות אימפריליסטיים. והצפון נתפס בעיני הדרום כדיקטטורה תוקפנית ומסוכנת שמאיימת על שלומה. הנתק והעוינות רב השנים, והעובדה שקוריאה הצפונית מדינה כה מסוגרת, הובילה את הדרום קוריאנים לניתוק רגשי ממצבם של אזרחי הצפון. סיפורי הדיכוי של המשטר מגיעים לאוזניהם, אך הם חיים בחשש מתמיד גם מנפילת המשטר ותסריטים של נהירה המונית לדרום, ואף קריסה חברתית וכלכלית אם הרשויות בדרום יכשלו בשילובם, או יבנו מערכת קליטה לא מספיק יעילה, במיוחד אם המשטר יקרוס באופן פתאומי.
הקוריאנים הדרומיים חיים בתחושות מעורבות כלפי הצפון, ישנו טיפוח של חלום האיחוד, והזדהות עם סבלם של אזרחי הצפון, אך גם פחד ושנאה עמוקים כלפי הממשל הצפוני וקושי גדול לרצות לבוא לעזרת מי שמאיים בנשק גרעיני.
השלטון הדיקטטורי של צפון קוריאה חושש לאבד מכוחו. השלטון הכשיל ביוזמתו מהלכים בדרך לאיחוד. השלטון הצפון קוריאני מודאג מהפוטנציאל לאי יציבות פוליטית וחברתית כתוצאה מהשפעות חיצוניות.
מאמץ למציאת פתרונות
ממשלת קוריאה הדרומית משקיעה רבות בגיוס צוותי חשיבה ובגיוס אנשי מקצוע מתחומים רבים כדי לנסות לטוות תוכנית מתאימה לאיחוד. סכום המיזמים נאמד בקרוב לטריליון וחצי דולר. בנוסף לפתרונות במדינה, נבחנים מודלים שונים מהעבר בהם הייתה בעיה דומה של שילוב אוכלוסיות: מקרה איחוד גרמניה בשנות התשעים הוא המודל הבולט, אך המודל מנחה באופן חלקי בלבד, כי במקרה של גרמניה הפערים התרבותיים והפערים ברמת הפיתוח היו קטנים בהרבה, ורמת הניתוק של גרמניה המזרחית מהמערבית היה גם הוא קטן יותר. מודל נוסף שנבחן הוא שילוב הגולים בעת הקמת המדינה ותוכנית כור ההיתוך של בן-גוריון. בקוריאה הדרומית נבחנות כמה מהגישות שנקטה ישראל באותה תקופה, אך גם במקרה הזה הוא יכול לספק להם ידע מוגבל.
