ויעבור טיכזן מארץ הרחק נדוד מביתו וילך מחיל אל חיל ומישיבה לישיבה למד ויצק מים על ידי גאוני עמו רבים עוסק במלאכת שמים בפלפול ובסברא ה"ה הבח' נחמד המופלא כמ' אלוף גירהרט טיכזן מהאלשטיין, וגם פה עבר עלי הבח' הלז כאשר ראיתיהו שמחתי ואע"ג שאינו בעו"ה נמול רק היה כשותה מים מבארות עמוקות חכמת רז"ל, וכמצות ה' ואהבת לרעך כמוך שמתי על לב לעתרהו ולכבדהו ולסמכהו בסמיכת חכמים שזו תורה וזו שכרו מן השמים להיות קרוא בשם
החבר ר' טיכזן
לכל דבר שבקדושה אשר ינצור תאנה יאכל פריו פרי קודש הילולים ולהיות בידו לתפארת ולכבוד התורה ולומדים ולמען שלא תהא האמת נעדרת חקקתי רשמתי וכתבתי דברי בעופרת לכבוד ולתפארת להיות חקוק על לוח לבו ובידו לאות ולמשמרת.
בספר שהוציא טיכסן המאגד מכתבים שנשלחו אליו, ישנו העתק של תעודת הסמכה לרבנות משנת 1759. בתעודה הוא הוסמך על ידי הרב משה לופשיץ מקירכהיים (אנ') לתואר "חבר", תואר כבוד רבני שהוענק ביהדות אשכנז למי שהקדיש שנים רבות ללימוד תורה.[2] בתעודה מודגש שהסמיכה ניתנת לו על אף ש"אינו נימול". אם לא מדובר בזיוף של טיכסן עצמו זהו המקרה היחיד בהיסטוריה שבו ידוע על הענקת הסמכה רבנית לאדם שאינו יהודי.[3]
טיכסן שלט היטב בעברית רבנית וביידיש, ובספריית אוניברסיטת רוסטוק שמורים למעלה מ-1,000 התכתבויות שלו עם יהודים שאף הכתירו אותו בתארים מופלגים.[4] בהתכתבויות עם יהודים היה חותם "הק' טיכסין פראפסור הישיבה ביטצוי". אחד מתלמידיו של טיכסן, בנו של הרב פנחס משה חריף מלבוב, קיבל ממנו כתב סמיכה לתואר דוקטור בעברית רבנית,[5] וב-1783 הופיע "הערר פראפעסאר טיכסן" ברשימת הפרענומעראנטן של הביאור.
פולמוס הלנת המתים
ב-19 בפברואר 1772 שלח טיכסן מכתב לתלמידו לשעבר פרידריך השני, דוכס מקלנבורג-שוורין, ובו כתב כי יש לבטל את מנהג היהודים שלא להלין את המתים לפני הקבורה מחשש שמנהג זה מביא לקבורת אנשים בעודם חיים. טיכסן פרט במכתב את המקורות התורניים לזירוז הקבורה אך טען שהדברים שייכים רק למדינות חמות שבהן הגופה נרקבת במהירות אך לא למקומות קרים כמו גרמניה. הדוכס קיבל את דעתו של טיכסן וב-30 באפריל הוציא צו האוסר על יהודי מקלנבורג-שוורין לקבור את מתיהם לפני שעברו שלושה ימים משעת המוות. ההוראה עוררה פולמוס בקהילות היהודיות באירופה, ובין השאר פעלו בנושא גם רבי יעקב עמדן ומשה מנדלסון.[6]
חיבוריו
טיכסן חיבר מספר ספרים ביניהם חיבורו בן ששת הכרכים Die Bützowschen Nebenstunden, שנכתב בין השנים 1766–1769 הנחשב כיצירתו העיקרית ומהווה מקור חשוב להיסטוריה יהודית. בשנת 1766 תרגם לגרמנית מכתב יד חיבור מאת הרב יהודה לייב לוי (שו') בעניין תחיית המתים,[7] ופרסם אותו בשם Die Auferstehung der Todten aus dem Gesetz Moses bewiesen.[8] חיבור נוסף שלו עסק בדיני ירושה במשפט העברי.[9]
לקריאה נוספת
רפאל ארנולד (גר'), Der Rostocker Gelehrte Oluf Gerhard Tychsen (1734–1815) und seine internationalen Netzwerkeהנובר 2019 מסת"ב 9783865256997
לאופלד דונט (גר'), Geschichte der Juden in Mecklenburg von den ältesten Zeiten (1266) bis auf die Gegenwart (1874)לייפציג1874 עמודים 144–152
שלמה הרמתי, עברית בגויים: נוצרים יודעי עברית ומשבחיה במרוצת הדורות, הוצאת ירון גולן, ישראל 2002 עמודים 58–60
^שמואל פיינר, עת חדשה: יהודים באירופה במאה השמונה עשרה, 1750–1800 עמוד 160
^ראו למשל ביוסף בן משה משווערין, אגרת אל א"ג טיכסן, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית: ”המופלא והמופלג בתורה ובנביאים ובכתובים, לו עשר ידות במעלות ובמידות, חכם ונבון הבקי והמפורסם ביכולתו לשבח לפני כל הבריות, ושמו הולך בכל המדינות, האלוף הראש והקצין, פנימי כחיצון, הנודר והנדיב והמגיד, כבוד שמו בתוך עמו, הוא החכם אומות העולם... הער טיכסען נרו יאיר ויזרח עד מאה שנים” ובמכתב מתלמידו יצחק כ"ץ”האלוף המרומם הראש והקצין נזר החכמים כותרת העמודים אור לנצרים תוקף תורתו ועוצם חכמתו המה מעידים הרב המאור הגדול והחכם הכולל מאן מלכי רבנן כמהור"ר טיקצין נ"י ותורתו לא יכבה”
^שמואל הכהן וינגרטן, "סמיכה בעברית לתואר דוקטור בשנת תקכ"ו – 1766" בתוך שי לישעיהו: ספר יובל לרב ישעיהו וולפסברג בן הששים ישראל 1955 עמודים 343–346
