אודישן עיוור הוא אודישן שבה זהות המבצע מוסתרת מהשופטים, כדי למנוע הטיה בקרב השופטים. האודישן מתקיים, בדרך כלל, מאחורי מסך, כך שהשופטים לא יוכלו לראות את המבצע. אודישנים עיוורים נחשבים כחלק מהסטנדרט לחיפוש מוזיקאים בתזמורות סימפוניות.
היסטוריה
בשנות ה-70 של המאה ה-20, בסיסט הג'אז והפסיכולוג הקליני האמריקאי ארט דייוויס הגיש תביעה שלא התקבלה נגד הפילהרמונית של ניו יורק בגין גזענות. יש הטוענים כי אף על פי שהתביעה שלו לא התקבלה על ידי בית המשפט האמריקאי, היא סללה את הדרך למערכת הנוכחית של אודישינים עיוורים בתזמורות סימפוניות.[1][2]
ב-1980 נבחרה נגנית הטרומבון האמריקאית אבי קונאנט (אנ'), לנגנית הטרומבון הראשית של הפילהרמונית של מינכן לאחר שעברה אודישן עיוור, אך מאוחר יותר הופלתה מגדרית על ידי המנצח הרומני סרג'יו צ'ליבידאקה.[3] בהוראתו של צ'ליבידאקה, קונאנט נאלצה לקבל את תפקיד נגנית המשנה של התזמורת, ולקבל פחות מעמיתיה הגברים. לאחר מאבק משפטי של כ-12 שנה, פסק בית המשפט לטובתה של קונאנט. ערעור על ההחלטה נכשל, וקונאנט קיבלה שכר כמו עמיתיה הגברים.[4]
על פי מחקר מ-2001 של הכלכלניות האמריקאיות, ססיליה רוז וקלודיה גולדין, ביצוע אודישנים עיוורים לתזמורות סימפוניות אמריקאיות הגדילה את ההסתברות שאישה תהיה בתזמורת ב-50 אחוזים. לפי מחקר זה, מתוך תזמורות נבחרות, כ-10% מחברי התזמורות ב-1970 היו נשים, לעומת כ-35% מחברי התזמורות באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20. רוז וגולדין טוענות כי העלייה בהופעתן של נשים בתזמורת הגיעה בשל ביצועם של האודישינים העיוורים, אם כי הן מודות שלחישוב שלהן היו טעויות תקן גדולות.[5]
ב-2010, תוכנית הכישרונות התחרותית, The Voice of Holland (אנ'), הציגה את השימוש באודישנים עיוורים לתוכניות כישרונות משודרות. לאחר מכן, הפורמט זכה לעשרות גרסאות בין-לאומיות.
ראו גם
הערות שוליים