אוגוסט בּוֹרְנוֹנְבִיל (בדנית: August Bournonville 21 באוגוסט 1805 – 30 בנובמבר 1879) היה מנהל בלט וכוריאוגרף. אביו היה אנטואן בורנונביל, רקדן וכוריאוגרף, שהשתלם אצל בכוריאוגרף הצרפתי, ז'אן ז'ורז' נובר, ואחיינה של ז'ולי אליקס דה לה פיי, בורנונביל מנעוריה, מן הבלט המלכותי השוודי.
ביוגרפיה
בורנונביל נולד בקופנהגן, דנמרק, שם השתקע אביו. הוא התאמן עם אביו, אנטואן בורנונביל, וכן למד אצל הכוריאוגרף האיטלקי ויצ'נצו גלאוטי בבלט המלכותי הדני בקופנהגן והפריז, אצל הרקדן הצרפתי אוגוסט וסטרי. הוא המציא סגנון בלט ייחודי, הידוע בשם "אסכולת בורנונביל".[1]
בהמשך לימודיו בפריז, היה בורנונביל הצעיר לרקדן סולו בבלט המלכותי בקופנהגן. מ-1830 עד 1848 היה כוריאוגרף בבלט המלכותי הדני, למענו יצר יותר מ-50 בלטים, המצטיינים בחיוניותם, קלילותם ויופים. הוא יצר סגנון ייחודי לו, על אף ההשפעה הניכרת בו מן הבלט הפריזאי. ככוריאוגרף, יצר מספר רב של בלטים בהשראת מקומות שונים, מדנמרק לאיטליה ומרוסיה לדרום אמריקה. מעטות מיצירות אלה שרדו עד ימינו.
יצירותיו של בורנונביל נודעו מחוץ לדנמרק רק לאחר מלחמת העולם השנייה. מאז 1950, יצא הבלט המלכותי פעמים אחדות לסיורי הופעות ממושכים בארצות חוץ, אחד הידועים שבהם בארצות הברית, שם ביצעה הלהקה את הבלטים שלו.
הבלטים המוכרים ביותר של בורנונביל הם "הסילפידות" (1836), "נאפולי" (1842), "הקונסרבטואר" (1849), "החגיגות בברוז'" (1851) ו"סיפור-עם" (1954).
ילדות ונעורים
בורנונביל נולד בקופנהגן ב-21 באוגוסט 1805, בן למנהל הבלט הצרפתי אנטואן בורנונביל, שהשתקע בדנמרק, ולוויזה זונדברג, שוודית. בגיל שמונה נכנס לבית הספר המלכותי לבלט של תיאטרון החצר בארמון כריסטיאנסבורג, שם למד אצל אביו ואצל וינצ'נצו גלאוטי, מנהל בלט וכוריאוגרף ראשי של הבלט המלכותי הדני מ-1775 עד 1816.
ב-2 באוקטובר 1813 הופיע בורנונביל לראשונה על במה בתפקיד קטן, כבנו של מלך ויקינג ב"לאגרטה" של גלאוטי, הבלט הראשון על נושא נורדי. כעבור פחות משנה, זכה לתשואות אישיות ראשונות כשרקד תפקיד סולו הונגרי בתיאטרון החצר. נוסף לריקוד, היה בורנונביל מכור לקריאה, למד צרפתית בבית, ניגן בכינור, שר בקול סופרן נערי ולמד את תורת הדקלום אצל השחקנים מיכאל הוזינג, לינדגרין ופרידנסדאהל. כשרונותיו המרובים באו כולם לביטוי ביום הולדת המלכה, 29 באוקטובר 1817, כששיחק בגיל 12 בתפקיד אדוניה בדרמה המוזיקלית "משפט שלמה" ושר רומנצה, "האם בכנפיה השמוטות". הופעתו זכתה לשבחי משפחת המלוכה.
קריירה
פריז
בשנת 1820 קיבל אנטואן בורנונביל מלגה מן המלך ללימודי בלט לתקופה קצרה בפריז. בורנונביל נלווה אל אביו לפריז, ואם כי מורו היחיד במשך שהותם בפריז היה אביו, הוא נחשף למגמות החדשניות בבלט וצפה במורים ידועי-השם, גארדל ווסטרי בעבודתם. עם שובו לדנמרק, התקבל בורנונביל כחבר בתיאטרון המלכותי, שם רק רפרטואר שנראה לו מעניין פחות לאחר חשיפתו לבלט הפריזאי.
באביב 1824 חזר בורנונביל לפריז להשתלמות סופית ולהכנות למבחן בבלט האופרה של פריז. השהות המתוכננת לשנה ורבע התארה לחמש שנים, שבמהלכן התדרדר הבלט הדני כמעט ללא תקנה. בפריז פגש בורנונביל את ידידו הוותיק של אביו, לואי ניבלו, שנתן לו ידידות, ארוחות, וכניסה לחברה הפריזאית. בורנונביל קיווה, שמורה הבלט המהולל גארדל יקבל אותו, אבל הסטודיו של גארדל נסגר ובורנונביל הופנה לאוגוסט וסטרי לאימון בתחומים החלשים ביותר שלו - "איזון, פירואטים וזרועות." וסטרי קיבל את בורנונביל, וזה כתב אל אביו:
אני מרוצה עד מאוד ממר וסטרי שלי ויתר על כך, הוא מרוצה מאוד מן ההתלהבות, החריצות והנכונות המיידית שלי. הוא קפדן מאוד לגבי השיעורים ובא לשיעור שלוש פעמים בשבוע בשעה שמונה בבוקר ושלוש פעמים בשבוע בשעה תשע ונשאר עד אחת-עשרה. אני קם בכל בוקר בשש ומגיע תמיד חצי שעה לפני השיעור כדי להיות מוכן לחלוטין כשמר וסטרי מגיע. הוא קיבל אותי בידידות ומטפח את כשרוני בתשומת לב מירבית, הוא מעיר לי ללא רחם על מגרעותי אבל מתייחס אלי בהתחשבות.
מ-1820 עד 1828 היה בורנונביל בו-זוגה לריקוד של הרקדנית הנודעת מארי טליוני בבלט האופרה של פריז.
משפחה
לבורנונביל היו חמישה אחאים. הוא היה היחיד בין הילדים שגילה עניין בריקוד. ב-23 ביוני 1830 נשא לאישה את פרדריקה הוקנסון. נולדו להם שבעה ילדים, בהם שרלוטה, שהייתה לזמרת אופרה ושחקנית.[2] שני הבנים מתו בילדותם.
מותו
בורנונביל הפסיק ללמד רקדנים בוגרים באביב 1877. כשהיה בדרכו מן הכנסייה ב-30 בדצמבר 1879, תקף אותו אירוע מוחי והוא נלקח לבית חולים. הוא קבור ליד כנסיית אסמינדרד, סמוך לפרדנסבורג.
מורשתו
יצירתו של בורנונביל מהווה חוליה חשובה עם מסורות מוקדמות. הוא נמנע במידה רבה ביצירותיו מן ההפרזות שאפיינו את הבלטים של התקופה הרומנטית. הוא נודע בכוריאוגרפיה השוויונית שלו, שהבליטה בה במידה את תפקידי הגברים והנשים, בזמן שהבלט האירופאי שם דגש על הבלרינה. רבים מבני זמנו הפליגו אל קצוות הרגש האנושי, בעוד שבורנונביל, שעשה שימוש ביצירתו בעבודת-רגליים נלהבת ובפראזות זורמות, הציג טבע אנושי מאוזן יותר.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
.jpg)
