אמרסון נולדה באוקספורד, אוהיו למשפחה של חוקרים ואמנים מוכשרים. אביה, אלפרד אמרסון, היה ארכאולוג ופרופסור לארכאולוגיה קלאסית שהקריירה שלו כללה תפקידים באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, אוניברסיטת פרינסטון, המכון לאמנות בשיקגו ואוניברסיטת קורנל. אמה, אליס אדוארדס אמרסון, הייתה פסנתרנית ופרופסור למוזיקה שלימדה במכללת ולסלי, בקונסרבטוריון המוזיקה של איתקה, אוניברסיטת שיקגו, אוניברסיטת קורנל ומכללת הובארט. היו לה שלושה אחים: גרטרוד, עורכת מגזין אסיה, וילארד, בנקאי ואלפרד ג'וניור, אנטומולוג.[2] היא נסעה רבות עם משפחתה ליפן, סין, הודו ומקסיקו.[3]
אמרסון התחילה את לימודיה באמנות בגיל צעיר, ולמדה אצל אולף ברנר מהמחלקה לאדריכלות באוניברסיטת קורנל כשהייתה רק בת שתים עשרה. בגיל חמש עשרה היא נרשמה לשיעורים במכון לאמנות בשיקגו, ולאחר מכן למדה אצל ג'ון ואנדרפול ותומס ווד סטיבנס.
אמרסון למדה גם באקדמיה לאמנויות יפות בפנסילבניה. סטודנטים אחרים שלמדו באקדמיה כללו את ססיליה בו, ויולט אוקלי, יו הנרי ברקנרידג' ודניאל גרבר.[4] אחד השיעורים שאמרסון השתתפה בהם היה שיעור ציור הקיר של ויולט אוקלי, ומצאה את אוקלי "המורה הטובה ביותר ... מחשמלת... מעודדת כל מאמץ. הוראתה הייתה מרגשת, במיוחד לנשים סטודנטיות מכיוון שהיא ביטלה כל תחושה של אפליה."[5] במהלך לימודיה באקדמיה, זכתה אמרסון בשתי מלגות קרסון, אחת בשנת 1914 ושוב בשנת 1915, מה שאפשר לה לטייל ברחבי אירופה.
קריירה
בשנת 1916, בעודה לומדת באקדמיה לאמנויות יפות של פנסילבניה, הוענקה לאמרסון המשימה לתכנן את עיטורי ציורי הקיר לתיאטרון שהיה ידוע אז בשם התיאטרון הקטן בפילדלפיה.[6] היא בחרה כנושאיה במיתוס יווני, שבו בתו של המלך מינוס אריאדנה, לאחר שניטשה על ידי תזאוס, מתגלה על ידי אל היין, דיוניסוס.
קטע מציור הקיר בתיאטרון הקטן
בציורי הקיר שילבה אמרסון היבטים של הציור היווני והמינואי עם סגנונות מזרחיים כולל סין ויפן.[7] אמרסון זכתה בפרס של האקדמיה בשנת 1918 על עיטורי ציורי הקיר שלה בתיאטרון הקטן, ויולט אוקלי שיבחה הן את איכות ציורי הקיר והן את האמנית.[8]
אמרסון הציגה באקדמיה לאמנויות יפות בשנים 1918 עד 1927 ומאוחר יותר בשנים 1932 עד 1945. היא תרמה מאמרים למגזין האמריקאי לאמנות. כמו כן לימדה באזור פילדלפיה בבית הספר אגנס ארווין, בית הספר במוזיאון לאמנויות תעשייתיות ובמכללת צ'סטנאט היל.
אמרסון הפכה לעוזרתה ושותפתה המסורה של ויולט אוקלי במספר פרויקטים, כולל פרויקט ציורי הקיר בהאריסבורג. הן טיילו באירופה והציגו יחד, ושותפותם נמשכה למעלה מארבעים שנה.[9]
אמרסון שימשה כאוצרת ומנהלת הגלריה לאמנות וודמיר בשנים 1940 עד 1978. באותו זמן, המינוי היה יוצא דופן - כשאישה ממלאת תפקיד כזה.
מורשת
אמרסון תוארה כמנהלת מוסמכת של מוזיאון לאמנות וודמיר, בין היתר בגלל הניהול היסודי שלה. היא חקרה באופן פעיל פריטים באוסף הקבע וארגנה את הניירת הקשורה לכל יצירת אמנות. היא גם ביקשה מידע מאמנים מבקרים. אמרסון תרמה בנדיבות למוזיאון לאמנות וודמיר, כולל תרומה של יצירות אמנות רבות. היא גם העניקה פרסים בתערוכות של וודמיר.
לאחר מותה של ויולט אוקלי בשנת 1961, אמרסון הקימה את קרן הזיכרון על שם ויולט אוקלי כדי לשמור את זכר המורה והחברה שלה.
בשנת 1979 סייעה אמרסון בהקמת התערוכה חדשה של אוקלי במוזיאון לאמנות בפילדלפיה.
