אגריפינה יאקובלבנה ואגאנובה (ברוסית: Агриппина Яковлевна Ваганова; 26 ביוני 1879 – 5 בנובמבר 1951) הייתה מורה לבלט, רוסיה וסובייטית, שפיתחה את שיטת ואגאנובה - הטכניקה שנלקחה משיטות ההוראה של בית הספר האימפריאלי לבלט (כיום אקדמיית ואגאנובה לבלט רוסי) בהנהגת מנהל הבלט הראשי מריוס פטיפה מאמצע המאה ה-19 עד סופה, אך בעיקר בשנות ה-80' וה-90' של המאה ה-19. ואגאנובה שכללה ועיבדה צורה זו של הוראת אמנות הבלט הקלאסי לתוכנית לימודים ישימה.[1] ספרה "יסודות המחול הקלאסי" (1934) עודנו ספר הלימוד הסטנדרטי להוראת טכניקת הבלט. הטכניקה שלה היא בין הפופולריות ביותר בימינו.[2]
ביוגרפיה
ואגאנובה נולדה בסנקט פטרבורג לאב ארמני, אקופ ואגאנוב, מאסטרחן, שעבד כסדרן בתיאטרון מריאינסקי.[3] ולאם רוסייה.
כל חייה של ואגאנובה היו קשורים בבלט האימפריאלי (בהמשך בלט קירוב) של תיאטרון מריאינסקי בסנקט פטרבורג. היא התקבלה לבית הספר האימפריאלי לבלט בשנת 1888, המוסד החשוב למחול קלאסי שייסדה אנה, קיסרית רוסיה ומימן הצאר. היא סיימה את לימודיה ב"כיתת השלמות" של הפרימה בלרינה לשעבר יבגניה פבלובנה סוקולובה (מוריה כללו גם את יקטרינה ואזם, כריסטיאן יוהנסן, לב איבנוב, ניקולאי לגאט ופאוול גרדט).[4]
הבלט לא בא בקלות לואגאנובה בשנות לימודיה הראשונות, אבל היא התקדמה בהדרגה, והודות למאמציה ונחישות רצונה, הצליחה להתקבל עם תום לימודיה לבלט האימפריאלי המכובד. כשהגיעה לדרגת סולנית, כינו אותה חובבי הבלט המושבעים של סנקט פטרבורג "מלכת הווריאציות", בשל הווירטואוזיות שלה שלא ידעה גבולות ורמת הטכניקה שהשיגה.[5]
המאסטרו הקשיש מריוס פטיפה לא התרשם מוואגאנובה כרקדנית - לכל אזכור של הופעותיה ביומניו התלוו בדרך כלל הערות כגון "איום" או "מחריד".[6] ב-1915 שיבץ מנהל הבלט ניקולאי לגאט את ואגאנובה לתפקיד האלה ניריטי בהפקה המחודשת שלו לגראנד בלט של פטיפה מ-1889, "הקמיע". ואגאנובה קצרה הצלחה רבתי בגילום התפקיד, וזכתה בקידום לדרגת "פרימה". אף על פי כן, בחרה לפרוש כעבור שנה ולהתמקד בהוראה.
ואגאנובה החלה להורות בלט בשנת 1916 בבית הספר של הצי הבאלטי, שאותו ייסד וניהל אקים וולינסקי. ב-1921 החלה ואגאנובה ללמד ב"מכללה הכוריאוגרפית", השם שניתן לבית הספר האימפריאלי לשעבר לתיאטרון ברח' רוסי (אחרי המהפכה הופרדה מחלקת הבלט מן הדרמה והמוזיקה). על אף הקריירה המכובדת שלה כרקדנית, תפקידה כמובילה בתחום הוראת הבלט הקלאסי הוא שהציב אותה באחד המקומות המכובדים ביותר בתולדות הבלט. היא למדה רבות ממאמציה המוקדמים בפיענוח רזי הטכניקה בבלט. בין הרקדנים שלימדה היו שנעשו עם השנים לאגדות בתחום המחול.
אחרי מהפכת אוקטובר, עתיד הבלט ברוסיה נראה קודר, משום שנחשב מסורתית לבידור האצולה וחצר הצאר. ואגאנובה "נלחמה בשיניים ובציפורניים", כפי שתיארה זאת, על שימור המורשת של מריוס פטיפה והבלט האימפריאלי. משנת 1931 עד 1937 כיהנה כמנהלת אמנותית של בלט האופרה ותיאטרון הבלט של לנינגרד (בלט קירוב. ב-1933, ביימה את הגרסה הקלאסית של אגם הברבורים מאת לב איבנוב ומריוס פטיפה עם גלינה אולנובה כאודט, אולגה יורדן כאודיל וקונסטנטין סרגייב כנסיך זיגפריד. ב-1935 השיבה לחיים את הבלט "לה אסמרלדה", בחלקו בכוריאוגרפיה שלה עצמה.
ב-1934 הוציאה לאור את ספרה המפורסם "יסודות המחול הקלאסי". הוא יצא לפחות בשש מהדורות ברוסיה ותורגם לשפות רבות.[7] באותה שנה יזמה ואגאנובה (יחד עם בוריס שאברוב) פתיחה של מחלקה פדגוגית להכשרת מורים לבלט בקונסרבטוריון של לנינגרד, שאותה החלה לנהל. שם היו כמה מבוגרי בית הספר למחול לתלמידיה.
בין בוגרי כיתות המחול של ואגאנובה היו הבלרינות הסובייטיות הנודעות מרינה סמיונובה, גלינה אולנובה, נטליה דודינסקאיה ועוד.
ואגאנובה שילבה בהוראת הבלט שלה את הסגנון האלגנטי, המעודן של האסכולה הצרפתית הוותיקה, שואגאנובה למדה אצל כריסטיאן יוהנסן, היופי והליטוש של תנועות הזרועות של האסכולה הרוסית הישנה וטכניקת הרגליים החזקה והמיומנת של האסכולה האיטלקית עם מחול נמרץ וכוחני יותר, שפותח בברית המועצות.[8] כיתת הבוגרים האחרונה שלה הייתה בשנת 1951 - זמן לא רב לפני מותה.
ואגאנובה גם לימדה שנים רבות את כיתת השלֵמוּת לרקדניות של בלט קירוב, עד 1951, כשנטליה דודינסקאיה החליפה אותה כמורה.
זמן קצר אחרי מותה, בנובמבר 1951, שונה שמה של המכללה הכוריאוגרפית ברח' רוסי והיא נקראה על שמה; בשנת 1961 קיבלה המכללה את התואר "אקדמית" וב-1991 החלה להשתמש בשם אקדמיית ואגאנובה לבלט רוסי.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ אנציקלופדיה.קום, ואגאנובה
- ^ בריטניקה, ביוגרפיה של אגריפינה ואגאנובה
- ^ אריס קזיניאן, "УРОКИ ТАНЦА АГРИППИНЫ ВАГАНОВОЙ 25 ביוני 2009 (ברוסית)
- ^ בריטניקה
- ^ בריטניקה
- ^ מורשת המחול של המאה העשרים, 2005, מו"ל: אוניברסיטת וסליאן, מידלטון, isbn=0819566748 עמ' 22
- ^ ברנס אנד נובל, סקירת ספרה של ואגאנובה
- ^ [what Is Dance"' ed. Roger copeland & Marshall Cohen", Oxford University press, 1983, p. 362
