נולד בסרייבו, בוסניה והרצגובינה, ליעקב רומאנו. הוריו היו עניים. למד אצל רבני יהדות סרייבו, הרב יהושע יצחק מאג'ורו, הרב בכור לוי, הרב בן ציון פינטו והרב אליעזר פאפו, מחבר "דמשק אליעזר". לאחר הסמכתו לרבנות, עמד בראש הישיבה הספרדית "דגל התורה" בה למדו מאות תלמידים מיהודי סרייבו.
ב-1902 לאחר פטירתו של הרב הראשי אברהם אבינון אשר כיהן במשרתו מ-1887 סירבו חכמי ודייני הקהילה להצעות להתמנות לתפקיד רב ראשי. ראשי הקהילה הקימו בית דין רבני ומינו את אברהם רומנו לראשו. לצידו כיהנו הדיינים הרב משה מאסטרו ("חם בוכור"), והרב יהושע סלומו.[1] הרב רומנו נודע כרב תקיף ושמרן. מ. ד. גאון כתב כי בהיותו נער "שמעו הטוב הגיע לאוזני, ואחרד לחריפות שכלו ולתקיפותו הדתית". חיבר קונטרסי פיוט ושירת חול. כנציג הקהילה היהודית קיבל מאת פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה, חותם עם סמל האימפריה האוסטרו-הונגרית.
במשך עשרים וארבע שנותיו בירושלים העתיקה לא ביקר כלל בכותל המערבי, משום שחשש לדעת הרדב"ז שהכותל המערבי הוא כותל העזרה, ולכן סבר שרחבת הכותל המערבי היא חלק מהר הבית שנאסר להיכנס אליו בטומאה.
נשא לאישה את בלנקה (1852–1930) לבית מאנדולפו, משפחה שמוצאה במגורשי ספרד. בתם הצעירה שמחה (1893–1977), עלתה עם הוריה לארץ ישראל, ונישאה לאברהם אלברט מזרחי, עסקן וסוכן נדל"ן, בנם של דוד ורוזה מזרחי, ממייסדי "אחוזת בית".
בנם, הרב מנחם רומנו (1882–1968) כיהן כרב בזאגרב ולאחר מכן כיהן כרב בקהילה הספרדית בסרייבו, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא ניצל בעזרת בניו הרופאים שלחמו עם הפרטיזנים של טיטו כנגד הכובשים הגרמנים. לאחר השואה שב הרב מנחם לתפקידו כרב הראשי של העיר. נכדו יאשה רומנו (1908–1987) היה היסטוריון נודע ביוגוסלביה אשר חקר את שואת יהודי יוגוסלביה.
ספריו
עוד בהיותו בסרייבו הדפיס ספרי תפילות: "תפילות לדרך" ו"תפילות למקומות הקדושים". ספריו הנודעים הם:
אברהם אברהם ח"א, ירושלים, תרפ"ז. חלקו השני של הספר, אברהם שנית נדפס בירושלים, תרצ"ב
שלחנו של אברהם: זכרונות, פרורים, דינים ומנהגים. ירושלים: מנורה, תרצ"ז. נדפס רק בחלקו.
^פירוש המילה מרקאדו הוא ה"קנוי". במשפחות ספרדיות אשר חוו מוות של תינוקות בינקותם, היה מקובל להצמיד כינוי זה כחלק מהפולקלור המקובל. התוספת מרקאדו נועדה "להטעות" את מלאך המוות ולציין שהיילוד אינו שייך למשפחה "המסומנת" אלא קנו אותו.
