תשלום מיידי (המכונה לפעמים תשלום בזמן אמת) הוא שיטה להעברת כספים אלקטרונית, המאפשרת העברה כמעט מיידית של כסף בין חשבונות בנק. זאת בניגוד לזמני ההעברה הקודמים של יום עד שלושה ימי עסקים, כפי שהיה מקובל עד אמצע העשור השני של המאה ה-21.

מאז אמצע העשור השני של המאה ה-21, מדינות רבות הטמיעו מערכות תשלום מידי שמאיצות את ההעברה בין חשבונות בנק בתגובה לדרישת הלקוחות לעסקאות מהירות יותר.

Euro Retail Payments Board‏ (ERPB) הגדיר בשנת 2018 תשלומים מיידיים כ-"Electronic retail payment solutions available 24/7/365 and resulting in the immediate or close-to-immediate interbank clearing of the transaction and crediting of the payee's account with confirmation to the payer (within seconds of payment initiation).^[1]

במקור סליקת התשלומים התבססה על מחזור סליקת הצ'קים שדרש החלפת צ'קים פיזיים על ידי הבנקים במסלקות לצורך ביצוע תשלומים בין חשבונות בנק. כאשר תשלומים אלקטרוניים נכנסו למערכות הבנקאות משנות ה-70 ואילך, נעשה שימוש באותן מסגרות זמן ותהליכים להסדרת תשלומים אלקטרוניים אלו.

הצמיחה של המסחר האלקטרוני מאז שנות ה-2000 גרמה לשינוי בדפוסי ההוצאות והציפיות של אנשים. כך, קניות לא הוגבלו עוד לשעות העבודה הרגילות, דבר שיצר אתגרים חדשים עבור העברות כספים.^[2] באופן דומה, סוחרים דורשים מערכות העברת כספים מהירות ואמינות יותר כדי לעמוד בקצב הדרישות של הצרכנים.^[3]

תשלומים אלקטרוניים מסורתיים כמו העברות בנקאיות, המבצעות את העברות הכספים האלקטרוניות תוך מספר ימי עסקים, אינם תואמים את ציפיות המשתמש.^[4][5]

בעולם חלה התפתחות בחקיקה בתחום התשלום המיידי. כך למשל באירופה הוסדר הנושא בשתי דירקטיבות עיקריות: האחת, Services Payment on (2007/64) EC Directive Markets Internal the in, וכפי שתוקנה ב-Directive (EU) 2015/2366 of the European Parliament and of the Council of 25 November 2015 on payment services in the internal market, מסדירה את תחום שירותי התשלום, והשנייה, The E-Money Directive or the electronic money directive (2009/110/EC, originally 2000/46/EC), המסדירה עניינים הנוגעים לשימוש בכסף אלקטרוני.

הסדרי החקיקה המרכזיים הנוגעים לאמצעי תשלום בישראל מעוגנים בפקודת השטרות ובחוק כרטיסי חיוב. עם זאת, אמצעי התשלום המתפתחים מתנתקים יותר ויותר מהממד הפיזי המובנה בשימוש בשטרות או בכרטיסי חיוב ועוברים לממד הדיגיטלי.

בישראל, התשלום המיידי מוסדר בין היתר בחוק להסדרת העיסוק בשירותי תשלום וייזום תשלום, אשר נחקק בשנת 2023 במסגרת אישור הצעת חוק התוכנית הכלכלית. החוק מאסדר גם שירותים נוספים.

החוק נחקק בעקבות המלצות הוועדה להגברת התחרותיות בשירותים בנקאיים ופיננסיים נפוצים, שהתבקשה להמליץ לפני שר האוצר ונגידת בנק ישראל על הגברת התחרותיות והפחתת הריכוזיות בתחום השירותים הבנקאיים והפיננסיים. בכל הנוגע לתחום שירותי התשלום, הוועדה המליצה כי הסדרת פעילותם של גופים חוץ־בנקאיים העוסקים במתן שירותי תשלום תתבסס על אסדרה בין־לאומית בהלימה לדרישות הדירקטיבה האירופית השנייה בדבר שירותי תשלום (דירקטיבת ה–2PSD), תוך התאמתה לשוק המקומי. מטרות האסדרה הן לקבוע דרישות אחידות לגופים העוסקים במתן שירותי תשלום, לעודד את התחרות בתחום שירותי התשלום בישראל ולאפשר את כניסתם של שחקנים חדשים לשוק.^[6] בניסוח הצעת החוק, הוחלט לבסס את אסדרת הפעילות כך שתכלול הן את הפעילות הכלולה בדירקטיבת ה–2PSD והן את הדירקטיבה האירופית בעניין כסף אלקטרוני, ה–EMD.

החוק מחייב גופים המספקים שירותי תשלום או שירותי ייזום תשלום לקבל רישיון ייעודי. ככלל, הגופים יפוקחו על-ידי רשות ניירות ערך, אך גופים מסוימים של גופים בעלי רישיון פיננסי ישראלי, יידרשו לקבל אישור מאת המאסדר העיקרי הרלוונטי שלהם, ויפוקחו על-ידו.

חובת הרישוי לא תחול על סוגים מסוימים של גופים, כולל תאגידים בנקאיים ובעלי רישיון "נותן שירותי תשלום יציבותי", שכן אלה ממילא מפוקחים באפיקים אחרים.

החוק מחייב את הגופים הפועלים בתחום ייזום התשלום להתקין מערכות הגנה קיברנטיות, וכן להתבסס על תשתית טכנולוגית משותפת, שתאפשר העברות כספים ללא משוכות בין לקוחות של גופים שונים.

החוק כולל הוראות נוספות, ובתוכן שמירה על כספי לקוחות בחשבון ייעודי, ודרישות נוספות לעניין הון עצמי ובטוחות. החוק אף מגדיר כי הרשות רשאית להנחות את הגופים המפוקחים בנוגע לאופן טיפול בתלונות לקוחות, שמירת מסמכים, וגביית עמלות.

חוק שירותי תשלום, אשר נחקק ב-09.01.2019, מסדיר את החובות הצרכניות החלות על נותני שירותי תשלום כלפי לקוחותיהם. החוק עוסק באסדרת היחסים החוזיים בין נותן שירותי תשלום לבין לקוחו, במנותק משאלת הרישוי והפיקוח, בדומה לחוק כרטיסי חיוב, אך מרחיב את הגדרת שירות התשלום כך שתחול גם על תשלומים מידיים. החוק מסדיר את היחסים החוזיים וההגנות הצרכניות שיחולו במסגרת מתן שירותי תשלום, בין נותן שירותי התשלום לבין לקוח, כאשר הלקוח הוא צד לעסקה נושאת התשלום - "משלם" או "מוטב" (מקבל התשלום בעסקה), לפי העניין. זאת, במנותק מהיחסים החוזיים שבין המשלם לבין המוטב במסגרת עסקת היסוד שנעשתה ביניהם.

ההיגיון שהוביל לחקיקת החוק הוא שלצד היתרונות שאופפים את התשלום המיידי, השימוש באמצעי תשלום זה כרוך גם בסיכונים. כך למשל הנגישות וקלות השימוש באמצעי התשלום יכולה לפגוע ברמת האבטחה של הפעולה באמצעי התשלום המתקדם, והשימוש בו יכול לחשוף את הלקוח להונאות, שימוש לרעה ועוד. כדי לעודד את השימוש באמצעי התשלום המתקדמים ולקדם את התפתחותם, ביקש המחוקק להתאים את התשתית המשפטית הקיימת לפעילות באמצעי התשלום המתקדמים.^[7]

החוק הוא תולדה של חודש הוועדה הבין־משרדית לקידום השימוש באמצעי תשלום מתקדמים שנתכנסה במרס 2014, במטרה להסדיר תחום זה, בראשות בנק ישראל. בוועדה השתתפו נציגים ממשרד ראש הממשלה, משרד המשפטים, הרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור, רשות המיסים, רשות ההגבלים העסקיים, מערך הסייבר הלאומי, הרשות להגנת הפרטיות, משטרת ישראל ומשרד האוצר. הוועדה הוקמה בהתאם להמלצות דוח הוועדה לצמצום השימוש במזומן במשק הישראלי ("ועדת לוקר"), אשר הצביעו על הצורך בקידום השימוש באמצעי תשלום מתקדמים בישראל, כדי שיוכלו להוות חלופה לאמצעי תשלום מבוססי נייר (מזומן או המחאה) ובכך להגביר את התחרותיות, היעילות והבטיחות של מערך התשלומים בישראל, לצד המלחמה בכלכלה השחורה. המלצות הוועדה הצביעו, בין השאר, על הצורך בגיבוש תזכיר חוק לאסדרת שירותי תשלום, חשבון תשלום ושירותי סליקה והנפקה, ובהתאמת התשתית המשפטית הקיימת לפעילות באמצעי התשלום המתקדמים.

החוק מבטל את חוק כרטיסי חיוב ומחיל הסדר מקיף וכולל על כלל אמצעי התשלום. ההוראות החלות על אמצעי תשלום יחולו גם על בנקים ומנהלי חשבון תשלום אחרים וכן על מפעילי ארנקים אלקטרוניים, המעמידים לרשות המשלם רצף פעולות שמאפשרות לו לתת הוראות תשלום לגבי הכספים שלו המנוהלים בחשבון או בארנק האלקטרוני. כך למשל הוראות כמו אלה הקבועות בהסדר האחריות לשימוש לרעה שנעשה בכרטיס אשראי שהיו קיימות בחוק כרטיסי חיוב, מוחלות כעת גם על שימוש לרעה שנעשה באמצעי תשלום שהנפיק לו הבנק או מנהל חשבון תשלום אחר, גם שלא באמצעות כרטיס אשראי, כמו העברה בנקאית באפליקציית הבנק.

החוק מגדיר את התשלומים המיידיים כ"ייזום תשלומים", ומאפשר לחברות שיקבלו רישיון למתן שירותי תשלום, להציע ללקוחותיהן המרה ואשראי אגב פעולת תשלום וריבית על הכסף שאותו הן שומרות עבורן.

החוק מבצע אסדרה של נושא ההרשאה לחיוב, ומסדיר את יכולתו של המשלם להתכחש לעסקה, ומגביל את היכולת לחייבו בגין עסקה לה התכחש. נקבע בחוק כי המשלם רשאי לבטל הוראת תשלום, וזאת כל עוד יש באפשרותו של נותן שירותי התשלום - מבחינה טכנולוגית או לפי תנאי החוזה - להפסיק את ביצועה. ביטול הוראת תשלום יכול שיהיה ביחס להוראת תשלום חד–פעמית, או ביחס להוראת תשלום מתמשכת. לגבי הוראת תשלום מתמשכת, הרי שהביטול יחול רק ביחס לחיובים העתידיים מכוחה, ולא על חיובים שכבר בוצעו קודם להוראת הביטול.

החוק גם מסדיר גם את היחסים שבין נותן השירות למוטב, ומונע מנותן השירות להשית את העלויות של עסקאות שהמשלמים מתכחשים להן על המוטב (המקבל/בית העסק), במקרים בהם נקטו באמצעי הזהירות הנדרשים.

החוק איפשר את כניסתן לשוק של חברות תשלום, ובהן חברות פינטק, הנוהגות להציע ללקוחות ולבתי עסק שירותי תשלום שונים כמו למשל סליקה של פעולת תשלום, הנפקה של אמצעי תשלום, ניהול חשבון בדומה לחשבון עו"ש המנוהל בבנק, ניהול ארנק דיגיטלי המאפשר קבלת שכר, ביצוע העברות ותשלומים, הנפקת אמצעי תשלום וסליקת פעולות תשלום בין בתי עסק ללקוחות.