בתום מלחמת קוריאה בשנת 1953, מפקד כוח האו"ם קבע גבול ימי בין קוריאה הצפונית לקוריאה הדרומית שנקרא "קו הגבול הצפוני", שמוכר על ידי קוריאה הדרומית.[2] אבל, הסכם שביתת הנשק נחתם ביולי והקו נקבע רק באוגוסט. לכן, הוא לא הוכנס כחלק מהמשא ומתן ולא הוסכם על ידי שני הצדדים. בשנת 1973 קוריאה הצפונית פתחה את המחלוקת לדיון נוסף. שתי הקוריאות ערכו מספר שיחות ללא הועיל. ב-15 ביוני 1999 ארעה התקרית הראשונה בין השתיים. בתקרית קוריאה הצפונית קבעה קו גבול אחר והמחלוקת טרם נפתרה. מאז ועד נובמבר 2010 היו מספר תקריות נוספות ותדירותם עלתה באופן הדרגתי.
הפער ביכולת הצבאית בין קוריאה הדרומית לקוריאה הצפונית מאוד מובהק.[3] מאז אמצע שנות ה-70, קוריאה הדרומית החלה בתהליך מודרניזציה של הצבא. מחד, הברית עם ארצות הברית השרה ביטחון עבור קוריאה הדרומית. מאידך, קוריאה הדרומית מנסה להשיג עצמאות ולא להיות תלויה רק בארצות הברית. לכן, החל מאמצע שנות ה-70, קוריאה הדרומית החלה לפתח מאוד את הצבא שלה. בעקבות הפיתוח, הצבא הדרום קוריאני נעשה לחזק יותר מהצבא הצפון קוריאני. קוריאה הדרומית נמצאת בחזית הטכנולוגיה הצבאית על ידי שיתופי פעולה בינלאומיים, בניגוד לקוריאה הצפונית שתלויה בכלי נשק ישנים של ברית המועצות או בייצור עצמי.
בשנה שלפני תקרית יאונפיאונג, היו מספר רב של התנגשויות נוספות בין הצבא הצפון קוריאני לצבא הדרום קוריאני.[4] ב-10 בנובמבר 2009 נפגעה ספינה צפון קוריאנית על ידי הדרום; ב-27 בינואר 2010 הצבא הצפון קוריאני ביצע תרגיל רחב היקף סמוך לאיים של הדרום ומעבר ל"קו הגבול הצפוני"; ב-26 במרץ, קוריאה הצפונית הטביעה באמצעות צוללת את ספינת הטילים צ'אונאן.
בתאריך ה-16 בנובמבר 2010, הממשלה הדרום קוריאנית הכריזה שהיא מתכננת לבצע את התרגיל השנתי הוגוק בתאריכים 22-30.11.[5] חלק מהתרגיל נערך באי יאונפיאונג. השלטון הצפון קוריאני מגנה את התרגילים האלו בטענה שהם נועדו לתרגל פלישה לקוריאה הצפונית. בבוקר ה-23 בנובמבר, במהלך התרגיל, קוריאה הצפונית אף שלחה מסר חד לקוריאה הדרומית שהיא מתנגדת לתרגיל שתוכנן לאותו היום מול חופי האי יאונפיאונג.[6]
התקפה ותוצאות
בתאריך 23 בנובמבר 2010 התרחשה ההתקפה הצפון קוריאנית נגד האי יאונפיאונג ומספר איים סמוכים.[7] באותו הבוקר, בין השעות 10:15 ו-14:30 קוריאה הדרומית ערכה תרגיל ירי לכיוון הים ליד האי יאונפיאונג.[8] חרף ההודעה התקיפה של קוריאה הצפונית, המפקד בשטח החליט שלא להפסיק את האימון. באי גרים כ-1,700 אזרחים ועוד כ-1,000 חיילים.
בשעה 14:34 עד 14:46 צבא קוריאה הצפונית החל בירי ארטילרי כנגד האי. מתוך כ-150 פגזים שנורו, 60 פגעו באי והנותרים נפלו לים. לאחר שתי הודעות הזהרה של צבא קוריאה הדרומית לצפון, הצבא הדרום קוריאני הגיב בירי של 50 טילי קיי-9 בין השעות 14:47 ו-15:15. בשעה 15:12 עד 15:29 קוריאה הצפונית פתחה במתקפה שנייה של עוד 20 פגזים כנגד הרדאר הדרום קוראני באי. לבסוף, בין 15:25 ועד 15:41 קוריאה הדרומית הגיבו בירי 30 פגזים והתקרית נגמרה.
בצד הדרום קוריאני דווח על שני חיילים הרוגים ושני אזרחים. בנוסף, 16 נפצעו, חלקם קשה. 133 בניינים נפגעו באופן מלא או חלקי – 33 מתוכם נהרסו לחלוטין, בנוסף למספר שריפות שפרצו. קוריאה הצפונית לא דווחה על הנזק שנגרם לה מהתקיפה, אך לפי תמונות לוויין, קוריאה הדרומית טוענת שהפגיעה בצבא הצפון קוריאני הייתה קשה.[9]
השלכות
בעקבות התקרית, קוריאה הדרומית החלה במספר רפורמות צבאיות. המשמעותית שבהן היא "רפורמת הביטחון מספר 307" שנועדה לחזק את הגנת החופים של קוריאה הדרומית.[10] על אף שלקוריאה הדרומית ברור שהצפון לא יכול לנצח אותה בהתקפה קונבנציונלית, קוריאה הדרומית עדיין מנסה להימנע התקפה א-סימטרית כמו במקרה זה.
ההתקפה נעשתה בזמן שסין ארחה את אליפות אסיה בכדורגל.[11] ההתקפה הביכה מאוד את הסינים שהם נותני החסות לקוריאה הצפונית. מבחינת סין, קוריאה הצפונית היא מדינת חיץ בין הברית של יפן-קוריאה הדרומית-ארצות הברית, לבינה. לכן, היא מצד אחד תומכת בשלטון צפון קוריאני שתומך בה, אך חוקרים תוהים האם היא תנסה להחליף את השלטון הצפון קוראני לשלטון שיטיב יותר עימה.
^Ministry of National Defense of the Republic of Korea, 2010 Defense White Paper (Seoul: March 31, 2011), 336.
^Jin Ki Lee, A Study on the Failure of Conventional Deterrence: the Case Study of the Bombardment of Yeonpyeong in 2010, Naval Postgraduate school: Clifornia (2016), 50.
^Han N. Hoon, South Korea’s Defence Reforms: Impact on the Navy, in RSIS Commentaries, No. 183 (2011): 2.
^Cho Han Bum, What North Korea Overlooked abut the Impact of Yeonpyeong Attack, in Online Series (2010): 2.