תמונת דריכה

דמותה של מריה הקדושה בגלופת עץ ששימשה כתמונת דריכה

תמונת דריכה - פומי-אה (e - תמונה, fumi - לדרוך; 踏み絵) היו תמונות עשויות ברונזה או הדפסי-עץ עליהם הופיעו דמותם של ישו, מריה הקדושה או קדוש נוצרי. בתמונות נעשה שימוש בתקופות שונות ביפן על מנת לאתר מאמינים נוצרים.

תמונות אלו כונו "תמונות דריכה" היות שהממשל היפני בתקופת אדו תחת שלטון שושלת טוקוגאוה עשה בהן שימוש כאמצעי איתור מאמינים בדת הנוצרית, שהייתה אסורה באותה תקופה. במהלך טקס רשמי, על ידי הדרישה לדרוך על דמותם של מריה הקדושה או ישו כאות לדחייה הדת הנוצרית זיהו מי נותר נאמן לדת הנוצרית.

מאמינים רבים סירבו לבצע את אקט הדריכה ולכן היו כפופים לעינויים קשים ואף לעונש מוות. השימוש באקט הכפייה לדרוך על תמונות או גלופות המגלמות סמל נוצרי החל בסביבות המאה השבע עשרה ונפסק באופן רשמי במאה התשע-עשרה עם יישום רפורמות מייג'י, במסגרתן הדת הנוצרית זכתה להגנה ממסדית.[1]

ראשית הנצרות ביפן

הנצרות חדרה ליפן ב-1542 בהגיעם של הפורטוגזים לחוף קיושו במטרה לקדם סחר עם היפנים. בהגיעם של הסוחרים הגיעו ליפן מיסיונרים נוצרים, בעיקר ישועיים, שהחלו במלאכת הפצת הדת הנוצרית. השליטים המקומיים היפנים קידמו את פניהם של הסוחרים הזרים בברכה, ובמקביל התעניינו בתרבותם, שכללה בין היתר נצרות. כלומר, הנצרות שגשגה ביפן, בין היתר מבחינה כלכלית, בשל פוטנציאל הסחר בסחורות מיוחדות כגון משי וחרסינה. מאוחר יותר הגיעו זרים נוספים כדוגמת הספרדים וההולנדים, שהביאו עימם זרמים שונים של הנצרות.[2]

תוך זמן קצר המירו הישועים מאות אלפי יפנים לדת הנוצרית וביניהם בעלי נחלות (דאימיו, Daimyo), כאשר המרת דתו של דאימיו פירושה המרת דתם של בני ביתו ויושבי הנחלה שלו. כתוצאה, הנצרות התפשטה ברחבי יפן. כנסיות שונות הוקמו בחבלי ארץ שונים והחלו במלאכת הפצת הדת וחוקי הנצרות. במקביל הפעילו הכנסיות מפעלי צדקה, חינוך ורפואה באופן ששינה במידת מה את מרקם החיים של היפנים באזורים מסוימים בדרום יפן. במהרה צברו הכנסיות השונות כוח והשפעה שעוררו חרדות בשליטים מקומיים אשר שראו בן איום. כך הנצרות ביפן הפכה לכוח ממשי אשר איים על השליטים המקומיים והלאומיים כאחד.[3]

ראשית ההתנגדות לנצרות

ההתנגדות לדת הנוצרית החלה בשלהי המאה השש עשרה עם עלייתו של מנהיג חדש ביפן. ב-1580, לצד מסע הכיבושים של טויוטומי הידיושי במטרה לאחד את יפן, החל תהליך מיגור הדת הנוצרית ביפן. במסגרת תהליך איחוד יפן תחת שלטונו התמקד הידיושי בפירוק מוקדי כוח העלולים להתקומם ולהתמרד כנגד שלטונו בעתיד. אחד ממוקדי הכוח הללו היו שייכים לדת הנוצרים. שליטים של נחלות רבות וחזקות כדוגמת אוסקה וסאקאי (Sakai) הצטרפו לדת הנוצרית וכך גם הואסאלים שתחת שלטונם. כאשר השתלט הידיושי על מרכז יפן, גירש את הנוצרים והפך את אוסקה לבירתו, בשלב מאוחר יותר אסר על קיום הדת הנוצרית.[4]

במהלך כיבושיו, כאמור על מנת למנוע היווצרות מוקדי כוח, אסר הידיושי על מעמדות שאינם סמוראים להחזיק בנשק. במסגרת תהליך הכיבוש אסף כלי נשק מהמעמדות הנמוכים בהם האוכלוסייה הכפרית בראייה עתידית של שמירה על יציבות שלטונית ומניעת מרידות. החשש של הידיושי מחדירת המערב הפך לחשש מהנצרות, חשש זה גרם לו לפתח איבה ממשית כלפי נציגי הדת הנוצרית ומאמיניה.[5]

השימוש בתמונות הדריכה במסגרת רדיפת הנצרות ביפן

רדיפת הנוצרים בתקופת הידיושי באה לידי ביטוי בגירושם מבתיהם וממנזריהם ובזיזת רכושם. למעשה, רדיפת הנוצרים תפסה תאוצה עם מות הידיושי בשנת 1598 משום שמותו הביא להיווצרות מאבק כוחות סביב השאלה מי ירש אותו, היות שיורש העצר בן החמש שמינה היה צעיר מכדי לכהן כמנהיג. לאחר שהביס בקרב מצביאים מתחרים, עלה לשלטון טוקוגאווה איאיאסו, שבהמשך קיבל את התואר שוגון (שליט צבאי) מהקיסר בשנת 1603 כשביסס את כוחו.[6] בראשית שנות שלטונו היה יחסו של איאיאסו אמביוולנטי כלפי הנוצרים. מצד אחד לא אכף את מדיניותו של הידיושי למגר את הנצרות, מצד שני לא תמך בה באופן רציף. לעיתים העביר כספים ואישר את בנייתם של מנזרים ולעיתים התנכל להם וסירב לסייע כלכלית. בתקופה זו, הנוצרים ששהו בשטחים של דאמיו נוצרים, זכו לתמיכה וסיוע, לעומת זאת נוצרים שהיו באזורים שהיו שייכים לתומכי הידיושי, נתקלו בהתנגדות והתנכלות.[7] בנחלות שהתנגדו לנוצרים, תחת חסות איאיאסו, נזהרו בתחילה מרדיפה והוצאות להורג באופן גורף על מנת שלא לעורר את זעמה של הקהילה הנוצרית החזקה בשטחן, מתוך החשש שזו שעלולה להביא להפלתם של השליטים. בשלב ההתחלתי החרימו הברונים את חפציהם וגירשו אותם מבתיהם.[8]

בתקופה זו במקביל לבזיזה ולגרוש חלה תופעת הכפייה על מאמינים נוצרים לכפור באמונתם, כאשר אחד האמצעים השכיחים ביותר היה שימוש ב"טקס דריכה": טקס במהלכו נכפה על מאמינים לדרוך על תמונות ותבליטים שונים הנושאים את דמותם של ישו או מריה.[9] נוצרים אשר סירבו לכפור בדתם עונו עינויים קשים עד אשר הסכימו. אלו שהתעקשו והמשיכו לסרב הוצאו להורג. במקרים רבים נמצאו נוצרים שנשבעו לכפור בדת אך הפרו את שבועתם, גזר דינם של אלא היה גזר דין מוות להם ולכל בני משפחתם.[10]

בשנת 1605 הוריש איאיאסו את תואר השוגון לבנו הידטאדה (Hidetada), אך בפועל המשיך לשלוט איאיאסו עד ליום מותו בשנת 1616. באחד עשר השנים עד מותו עסק איאיאסו בפעילות לחיזוק השלטון המרכזי ואיחוד יפן תחת שלטון השוגונות של טוקוגאווה. במהלך שנות שלטונו עבר איאיאסו בין הארמונות הרבים שבנה במחוזות שונים ברחבי יפן, ובכל מחוז מיגר את האיומים השונים על השלטון המרכזי, איום הנוצרים נמנה בין אלו.[11] מיגור הנוצרים לא נעשה בבת אחת ברחבי יפן אלא באופן הדרגתי ושונה בהתאם לנסיבות בכל חבל ארץ. ייתכן מאוד מצב שבו באזור אחד נוצרים שגשגו והקימו מנזרים ואילו בחבל ארץ אחר היו נרדפים ונאלצו לכפור בדתם בשל נוכחותו של איאיאסו או רצון של שליט מקומי למצוא חן בעיני השוגון.[12]

רדיפת הנוצרים הגיע לשיאה ב-27 בינואר 1614, כאשר מוציא איאיאסו צו רשמי נגד הנצרות. בצו מסביר איאיאסו כי הנוצרים לכאורה הגיעו ליפן במטרה לסחור אך בפועל המניע הנסתר הוא השלטת חוקי הדת הנוצרית המרושעים וחתירה תחת השלטון הנוכחי וכיבוש הארץ כולה, לכן יש לרסק אותם. במסגרת הצו נתן איאיאסו הוראות לנזירים הבודהיסטים, חוקים לאתר את המאמינים הנוצרים מתוך הקהילות עליהם היו אמונים. החוקים מנחים את הנזירים הבודהיסטים לאתר את המאמינים הנוצרים באמצעות קריאת תיגר על חוקי הדת הנוצרית והאמונות העממיות הרווחות. בהמשך הצו, מדגיש איאיאסו שאף על פי שהורים במשך דורות רבים הלכו בדרך של אחד מהזרמים של הבודהיזם, לא ניתן לסמוך על כך שילדיהם לא נסחפו לדת הנוצרית, או כפי שמכנה אותה איאיאסו בצו ל"חוק הרוע". למען הסדר הטוב, הורה איאיאסו שכל אדם שנימצא כי הולך בדרכו של "חוק האמת", קרי הבודהיזם, ירשם במנזר הבודהיסטי כחף מפשע ויזכה לקבל תעודה עם חותמת שמזוהה עם המנזר אליו משתייך אותו אדם.[13]

במקביל לפרסום צו זה הדאמיו השונים קיבלו הוראה להגלות את הנוצרים הלא-יפניים, להרוס את הכנסיות והמנזרים ולכפות בכוח על מאמינים נוצרים לזנוח את אמונתם. עם פרסום הצווים הללו תגובת המאמינים הנוצרים נחלקה לשתיים: היו שגמרו אומר לעמוד על שלהם והיו שקיימו את אמונתם בסתר בעוד שהצהירו על זניחת הדת בפרהסיה.[14] מותו של איאיאסו לא הביא להקלה ברדיפת הנוצרים, משום שבנו הידטאדה התאכזר לנוצרים פי כמה, וכך גם הבאים אחריו.[15] כל יורש החמיר את החוקים האנטי נוצרים ביחס לקודמו, כך נוצרה הדרישה, בסביבות 1625, כי על הנזירים הבודהיסטים לבחון כל תקופה מחדש את אמונתם של בני הקהילה באמצעות שימוש ב"טקס דריכה".[16]

ההתנכלות לנוצרים וגירושם מיפן הביאה להחלשות המסחר עם אירופה, משום שהסוחרים הקתולים סירבו לדרוך על תמונות הקדושים הנוצרים.[17] ההולנדים המשיכו לנהל יחסי מסחר עם יפן בנמל דג'ימה.

מקור הדימויים לתמונות ששימשו כתמונות דריכה

בתקופה שבה חדרה הנצרות ליפן במאה השש עשרה, והחל מסחר ענף עם מדינות אירופה, סחרו בין היתר ביצירות אומנות. בין יצירות אומנות אלו נמנו יצירות רבות העוסקות בתכנים הרלוונטיים לדת הנוצרית. כתוצאה מכך נוצר מצב שמאמינים נוצרים ואף כאלו שאינם מאמינים נוצריים החזיקו במוצרי אומנות המציגים סצנות ודמויות שמקורן בנצרות.[18]

אייקון מברונזה ששימש כתמונת דריכה
אייקון ששימש כתמונת דריכה

לוחות דתיים שיובאו על ידי נזירים מזרמים שונים של הנצרות שימשו בהמשך כ"תמונות דריכה", ב"טקס הדריכה" על התמונות או הלוחות במטרה לאתר את המאמינים הנוצרים. כאמור השימוש בטקס זה החל סביב 1625.[19] בתחילה הטקס נכפה על מאמינים נוצרים יפנים בלבד, אילו בהמשך, משהחריפה הרדיפה אחר הנוצרים נכפה על זרים לקחת חלק ב"טקסי דריכה" על תמונות. האחראים על הטקס היו לרוב אנשי אדמיניסטרציה של השוגון ונזירים בודהיסטים.[20] עדויות היסטוריות רבות של אירופאים ששהו ביפן באותה העת מתארות את הכפייה של הממשל היפני כלפי זרים: ספרדים, פורטוגזים והולנדים, ללא הבחנה, לכפור בדתם. תיאורים רבים של הולנדים שהגיעו ליפן במאה השבע עשרה כללו את טקסי הדריכה היפנים והשימוש בדמותם של ישו ומריה הקדושה.[21]

חוקרים רבים מזהים את תמונות הדריכה הודות למסגרות עץ אליהן מוסמרו התמונות, תבליטי העץ או המתכת הנושאים דמויות דתיות. כיום מצויות במוזיאון הלאומי בטוקיו עשרים ותשע "תמונות דריכה" ששימשו את הממשל היפני בטקסי הדריכה.[22] מידת השחיקה הניכרת על הלוחות שנמצאו מצביעה על כך שאכן לוחות אלו שימשו כתמונות עליהן דרכו אלפי אנשים.[23]

הסוף לשימוש בתמונות דריכה

הקץ לשימוש בטקס הדריכה בפרט וברדיפת הנוצרים בכלל הגיע בתקופת מייג'י, כאשר יפן חידשה את היחסיים הכלכליים והפוליטיים עם מדינות אירופה ואמריקה. בתקופה זו חל שינוי תודעתי בקרב ההנהגה היפנית אודות עוצמתם של הזרים. משנוכח הקיסר היפני לדעת כי עוצמת הזרים המערביים עולה על עוצמת היפנים בתחומים רבים, הוחלט לשתף עימם פעולה על מנת לחסן ולחזק את יפן בשאיפה להפוך לאימפריה בדומה למעצמות המערביות.[24]

חזרתם של הזרים ליפן, הביאה עמה את החזרת הלגיטימציה של הדת הנוצרית ביפן. מששונתה הגישה כלפי זרים כך הלכה והתפוגגה רדיפת הנוצרים. כנסיות חזרו לפעילות עם כניסתם של הזרים ב-1865, אך המדיניות והצווים האוסרים על נצרות טרם שונו או הוסרו. גם בתקופת מייג'י עברו מספר שנים עד ששונתה החקיקה האוסרת את הנצרות באופן רשמי, ורק ב-1873 הוסר האיסור על הנצרות באופן סופי.[25] עם זאת, השימוש הבלתי רשמי בטקסי הדריכה נמשך ברחבי יפן עד אשר יושמו רפורמות רשמיות בחבלי הארץ השונים ברחבי יפן. הרסטורציה של מייג'י לא רק ביטלה את האיסור על הנצרות אלא אף חיזקה ומיסדה את המוסדות הנוצרים ברחבי יפן. תמיכה פומבית זו הביאה לגל של מאמינים לחזור ולדבוק בנצרות. בכך תמה ההתנגדות והרדיפה של הנוצרים והשימוש ב"תמונות דריכה" כאמצעי לאיתורם והוקעתם הגיע לסופו.[26]

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תמונת דריכה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ North, ed. Artistic and Cultural Exchanges Between Europe and Asia, 1400-1900: Rethinking Markets, Workshops and Collections, pp 141.
  2. ^ Boxer. The Christian Century in Japan: 1549-1650, pp 41-50.
  3. ^ Boxer. The Christian Century in Japan: 1549-1650, pp 137-145.
  4. ^ Otis. A History of Christianity in Japan: Roman Catholic, Greek Orthodox, and Protestant Missions, pp 98-99.
  5. ^ Keuss, Jeff. "The Lenten Face of Christ in Shusaku Endo’s Silence and Life of Jesus." The Expository Times 118.6 (2007): 273-279; and Boxer. The Christian Century in Japan: 1549-1650, pp 308-320.
  6. ^ Otis. A History of Christianity in Japan: Roman Catholic, Greek Orthodox, and Protestant Missions, pp 99-120.
  7. ^ Keuss, Jeff. "The Lenten Face of Christ in Shusaku Endo’s Silence and Life of Jesus." The Expository Times 118.6 (2007): 273-279
  8. ^ Otis. A History of Christianity in Japan: Roman Catholic, Greek Orthodox, and Protestant Missions, pp 151; and and Jamieson, Keith. "Defenders of the Faith? Britain and the Persecution of Christianity in Japan, 1867–1873." The Journal of Politics and Society 23.1 (2012): 150-155.
  9. ^ http://venetianred.net/tag/fumi-e/ ; and North, ed. Artistic and Cultural Exchanges Between Europe and Asia, 1400-1900: Rethinking Markets, Workshops and Collections, 1400-1900, pp 141; and Boxer. The Christian Century in Japan: 1549-1650, pp 362-390.
  10. ^ Otis. A History of Christianity in Japan: Roman Catholic, Greek Orthodox, and Protestant Missions, pp 153; and Cavanaugh, William T. "The God of Silence: Shusaku Endo's Reading of the Passion." (1998): 10-12.
  11. ^ Otis. A History of Christianity in Japan: Roman Catholic, Greek Orthodox, and Protestant Missions, pp 154-165; and Boxer. The Christian Century in Japan: 1549-1650, 302-390.
  12. ^ Keuss, Jeff. "The Lenten Face of Christ in Shusaku Endo’s Silence and Life of Jesus." The Expository Times 118.6 (2007): 273-279.
  13. ^ Otis. A History of Christianity in Japan: Roman Catholic, Greek Orthodox, and Protestant Missions, pp 177-185.
  14. ^ Otis. A History of Christianity in Japan: Roman Catholic, Greek Orthodox, and Protestant Missions, pp 178; and Cavanaugh, William T. "The God of Silence: Shusaku Endo's Reading of the Passion." (1998): 10-12.
  15. ^ North, ed. Artistic and Cultural Exchanges Between Europe and Asia, 1400-1900: Rethinking Markets, Workshops and Collections, 1400-1900, pp 143.
  16. ^ Otis. A History of Christianity in Japan: Roman Catholic, Greek Orthodox, and Protestant Missions, pp 197-214; and Jamieson, Keith. "Defenders of the Faith? Britain and the Persecution of Christianity in Japan, 1867–1873." The Journal of Politics and Society 23.1 (2012): 159-173.
  17. ^ Shipper, Apichai W. "Criminals or victims? The politics of illegal foreigners in Japan." The Journal of Japanese Studies 31.2 (2005): 299-327.
  18. ^ North, ed. Artistic and Cultural Exchanges Between Europe and Asia, 1400-1900: Rethinking Markets, Workshops and Collections, 1400-1900, pp 140-141; and Jamieson, Keith. "Defenders of the Faith? Britain and the Persecution of Christianity in Japan, 1867–1873." The Journal of Politics and Society 23.1 (2012): 163-170.
  19. ^ Artifacts related to Christianity: Jesuit Missionaries and Belief under Prohibition
  20. ^ http://www.christies.com/lotfinder/lot/a-bronze-christian-icon-edo-period-5294700-details.aspx
  21. ^ North, ed. Artistic and Cultural Exchanges Between Europe and Asia, 1400-1900: Rethinking Markets, Workshops and Collections, 1400-1900, pp 143-146.
  22. ^ http://www.tnm.jp/modules/r_free_page/index.php?id=1598&lang=en
  23. ^ North, ed. Artistic and Cultural Exchanges Between Europe and Asia, 1400-1900: Rethinking Markets, Workshops and Collections, 1400-1900, pp 146.
  24. ^ Sussman, Nathan, and Yishay Yafeh. "Institutions, reforms, and country risk: lessons from Japanese government debt in the Meiji era." The Journal of Economic History (2000): 442-467.
  25. ^ Otis. A History of Christianity in Japan: Roman Catholic, Greek Orthodox, and Protestant Missions, Vol 2, pp 97-132.
  26. ^ http://venetianred.net/tag/fumi-e/; and, Otis. A History of Christianity in Japan: Roman Catholic, Greek Orthodox, and Protestant Missions, Vol 2, pp 212-229.