תיבת תהודה היא סביבה שבה אדם נתקל רק במידע או בדעות המשקפות ומחזקות את דעותיו שלו עצמו.
בתחום התקשורת, תיבת תהודה או מרחב הדהוד תקשורתי היא סביבה שבה אדם נתקל רק באמונות או דעות הדומות לאלו שלו עצמו, ולא נאלץ לשקול דעות חלופיות.[1]
תיבות תהודה הן קהילות סגורות, וירטאוליות או ממשיות, שבהן אנשים מתקשרים עם אנשים שדומים להם ודעותיהם משקפות את שלהם[2]. המונח מושאל מהמונח תיבת תהודה בתחום המוזיקה, שהיא מתחם חלול המשמש לייצור הדהוד.
כללי
האינטרנט הרחיב את הטווח והזמינות של מידע פוליטי. הפן החיובי הוא הימצאות מידע ודעות זמינים באופן חופשי לטובת כלל הציבור; בצד הנגדי, יש אפשרות שמתוך המבחר הגדול של מקורות מידע אנשים יבחרו להיחשף באופן סלקטיבי רק לערוצים שאיתם הם מזדהים אידאולוגית. במצב כזה נוצרת תיבת תהודהתקשורתית, שבה בעל עניין אחד יכול לייצר פריטי מידע שקריים ואנשים ששייכים לאותה תיבת תהודה תקשורתית יחזרו עליהם שוב ושוב (לעיתים קרובות בצורה מוגזמת או מעוותת אחרת) עד שרוב האנשים יניחו כי יש אמת במידע הזה.
תיבות תהודה תקשורתיות ברשתות החברתיות נובעות משילוב של שני גורמים: אחד - בחירות שמבצע המשתמש עצמו ושני - סינון שהאלגוריתם של הרשת החברתית מבצע עבורו, כדי להפוך את המסר ליותר אטרקטיבי. קיימת אפשרות שמצב עניינים זה כולא את המשתמשים בבועת פילטר וכתוצאה מכך הם לא מודעים לעובדה שקיים מידע שהם שלא נחשפים אליו. בכך שמותאם תוכן לטעם האישי של כל משתמש אף מתעצמת בועת הפילטר. בעוד שבעת צפייה או האזנה לשידור חדשות יש אפשרות שאדם יהיה חשוף באופן אקראי למידע שונה או לדעות סותרות, בתוכן המקוון האדם צפוי פחות להיתקל בשתי השקפות על אותו נושא[3][4].
הרעיון שאנשים מעדיפים להיחשף לטיעונים התומכים בעמדתם מבוסס בין השאר על מחקרים המראים כי אנשים נוטים לבחור מאמרי חדשות באינטרנט מתוך מקורות שמתאימים לדעותיהם הפוליטיות ומאשרים את השקפותיהם. במסגרת זו קיים הרעיון של רשתות חיזוק ספירליות אשר מסבירות את מערכות החיזוק ההדדי בבחירת אמצעי התקשורת, כאשר אנשים בוחרים מקורות מידע שמאשרים את אמונותיהם, בעקבות כך אמונות אלה מתחזקות ואז הם בוחרים תוכן נוסף אשר מאשר מחדש את אותן אמונות. המונח Cyberbalkanization מתייחס לרעיון שבמהלך הזמן משתמשים נוטים להתפצל לקהילות מקוונות קטנות יותר ויותר, שלהן השקפות עולם הומוגניות, הדוחות מעליהן רעיונות אחרים[5].
תיבת התהודה התקשורתית משתנה ממשתמש למשתמש ובין נושא לנושא. נושאי שיחה "לוהטים" כגון נישואי להט"ב נידונים יותר רק בתוך קבוצות אידאולוגיות עצמאיות. כאשר משתמשים דנים בנושאים שפחות מעוררים מעורבות רגשית, אנשים מוכנים יותר לתקשר עם מי שמתנגדים לדעותיהם.
היסטוריה
אחד התיאורים הראשונים של המושג נמצא בדו"ח שפורסם בשנת 1996 על ידי "קרן העם למען הדרך האמריקאית" וכותרתו "לקנות תנועה". הדו"ח מסביר, כי כל שנה קרנות שמרניות מממנות ביד רחבה ארגונים שמרניים למיניהם. אותן קרנות פיתחו אסטרטגייתמימון, שבמסגרתה ניתנו מענקים לקבוצות שונות שכל אחת מהן קידמה עמדות ימניות קיצוניות בקרב קהל אחר: אמצעי תקשורת, צוותי חשיבה, תוכניות לימודים אקדמיות, עיתוני מכללות ומלגות. רבים ממקבלי המענקים כמעט שלא זכו למימון ממקורות אחרים[6].
בשנת 1998 נכתב על ידי חברתהטבקפיליפ מוריס מזכר, שכותרתו "גישה של מרחב הדהוד תקשורתי לשדלנות". המזכר מסביר אסטרטגיה בשם זה, שהוצעה לשימוש בסקרים, בעיקר במסגרת המאבק בבלו שעמד על הפרק. על פיה מנסים לגרום למידע מועדף להדהד ממקורות שונים וביניהם, כדי להגביר את אמינותו בקרב קהל המטרה[7].
הפצת מידע שגוי
המונח מתייחס גם לאפקט התקשורתי שבו סיפור שגוי - לרוב שמועה שהופיעה לראשונה בניו מדיה - מדווח בערוץ תקשורת באופן מעוות ויוצר דיון תקשורתי. הסיפור מגיע לתקשורת המרכזית. זאת מתמקדת במחלוקת ומסתמכת על מקורות מתווכים ופרשניים, כשהיא נוטה להזניח את הדיווח על העובדות כהווייתן. טענות שווא הרווחות בציבור יכולות לקבל לגיטימציה בדרך זו, גם אם רובם של המקורות מטילים ספק בדיוק העובדתי של הסיפור המקורי.
השפעה על קהילות מקוונות
כאשר מנועי חיפוש או רשתות חברתיות מתוכנתות בצורה בה הן מתאימות את המידע אליו נחשף המשתמש לתכנים המתאימים לדעותיו ותחומי עניינו, עלול להיווצר מצב של מציאות מוכתבת.
תכנות אלגוריתמים בניו מדיה יוצרים סינון התכנים על ידי פילטרים נסתרים מהעין המשתמש וכפועל יוצא, המשתמש מקבל תכנים מותאמים בלי שיודע למעשה שעברו סינון בהתאם למה שהוא אוהב לקרוא, ויותר מזה אינו יודע אילו תכנים סוננו החוצה[8]. יש סכנה בחשיפה כמעט בלעדית למדיה שמחזקת השקפות קיימות. היא יכולה להביא להחלשת ההבנה לצדדים אחרים ולצמצום דעות, וכמו כן ליצור מצג שגוי של המציאות. הדבר עלול להוביל לקיטוב חברתי גובר בין אוכלוסיות שונות[9][10],
דרכים למניעת תופעת תיבת התהודה התקשורתית
קיימים רעיונות שונים לגבי האופן שבו ניתן למנוע היווצרות של תיבות תהודה תקשורתיות. האזרחים יכולים לצפות מהממשלות שיטילו בחוק הגבלות, הנחיות והוראות בנוגע לאופן הצגת המידע, כך שהתוצאות ישרתו את המשתמשים ולא רק את החברות המספקות את המידע. מצד שני ניתן לצפות מהחברות עצמן לרגולציה עצמית, למשל על ידי הצגת מידע איכותי שמכבד את המרחב המקוון מבלי לפגוע באינטרסים הכלכליים שלהן ועל ידי יצירת כללים לגבי סדר הצגת המידע. כמו כן ניתן לצפות לאפשרות מוסדרת לערעור במקרה הצורך[11].
לקראת הבחירות לכנסת ה-22 הושק פרויקט "הפרלמנט" על ידי חוקרים מאוניברסיטת בן-גוריון. הוא מציג באופן מקביל את השיח בטוויטר באגפים הפוליטיים השונים[12].
דעה שונה
יש חוקרים שמצאו כי החשיפה ברשתות החברתיות היא רחבה יותר ופתוחה ליותר מקורות מידע מאשר החשיפה למקורות המידע הרשמיים. בניגוד לתחושה האינטואיטיבית, הגלישה למקורות מידע רשמיים מורכבת לעיתים קרובות רק מאתר אחד או שניים שאותם האדם נוהג לקרוא באופן קבוע - כגון ה-BBC ו-CNN - בעוד שברשתות החברתיות נחשפים למספר מקורות יותר גדול ומגוון. מחקר בבריטניה מצא שאנשים נוטים לחפש מידע מחוץ לאזור הנוחות שלהם.
באופן פרדוקסלי ניסיונות להתמודד עם תיבת תהודה תקשורתית על ידי שכנוע להיחשף למקורות חדשות מגוונים יותר, עשויים למעשה לייצר קיטוב פוליטי. צוות בראשותו של כריסטופר בייל מאוניברסיטת דיוק חקר את העמדות הפוליטיות בקבוצה של יותר מ-1,600 משתמשי טוויטר. לאחר מכן שילם להם כדי שיקראו ציוצים שנאספו על ידי בוט, שהביעו דעות מהעמדה הפוליטית המנוגדת. נמצא שבמקום שהמשתתפים שביצעו את המטלה יפתחו עמדה מתונה יותר, רובם התחזקו בעמדתם הראשונית[13].
