PROFILPELAJAR.COM

התחנות לבריאות המשפחה (בעבר: "התחנות לאם ולילד", או בשמן העממי "טיפת חלב") בישראל, הן מרכזים שבהם מוצעים שירותי רפואה מניעתית, בדגש על נשים בהיריון, תינוקות ופעוטות. כ-1,000 תחנות פרוסות ברחבי המדינה. רובן מופעלות על ידי משרד הבריאות והרשויות המקומיות, ומיעוטן על ידי קופות החולים.

היסטוריה

מקורן של תחנות טיפת חלב בארץ הוא בשיתוף פעולה בין הסתדרות נשים עבריות לבין הדסה. תחנה ראשונה של "טיפת חלב" הוקמה בחודש יוני בשנת 1921 בעיר העתיקה בירושלים במטרה לצמצם את תמותת התינוקות^[1]. בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20 קיימו הארגונים פעילות שנועדה לתת לנשים מידע רפואי לגבי היריון, לידה וטיפול בילודים. במסגרת זה הוקמו בירושלים שתי תחנות שבהן ניתן ייעוץ של רופא ואחיות. כדי לשפר את תזונתם של תינוקות רבים, שסבלו מתזונה לקויה עקב מחסור בחלב להנקה, וכן כדי למשוך אמהות לתחנות, החלו לחלק בהן חלב לתינוקות. מפעל הזנה זה נקרא "טיפת חלב", ובהדרגה החלו להשתמש בשם לכלל שירותי התחנה. חלוקת העבודה בתחנות הייתה באופן שבו "הדסה" דואגת לטיפול הרפואי (והחל מינואר 1922 לניהול התחנות) והסתדרות הנשים העבריות לשירות הסוציאלי^[2]. האחות הראשית בתחנה הייתה ברטה לנדסמן.

השם הוא תרגום מצרפתית ""La Goutte de lait", מילולית "טיפת חלב" וגם שמו העממי של פרח הגָלַנְתוּס), על שם פרויקטים דומים בצרפת ובקוויבק. תחנת טיפת חלב הראשונה הוקמה בשנת 1894 על ידי רופא הילדים לאון-אדולף דופו (Léon-Adolphe Dufour) בעיר פקאם (Fécamp) שבצרפת. המונח "טפת חלב" בעברית, עבור תחנות לטיפול באם ובילד, הופיע בעתונות העברית כבר בשנת 1905^[3].

חשיבות המפעל והצלחתו הביאו לפתיחת תחנות באזורים נוספים בארץ על ידי הסתדרות נשים עבריות, ויצו, וקופות החולים. בחלק מהאזורים לקחו הרשויות המקומיות את המפעל תחת חסותן. עם קום המדינה, עברה האחריות לתחנות מארגוני הנשים למשרד הבריאות; אך התחנות שהיו באחריות קופות החולים ובאחריות עיריות ירושלים ותל אביב נותרו בידיהן.

בשנת 1972 נקבע הסדר בין המדינה לרשויות המקומיות על פיו משרד הבריאות ישא בעלויות התפעול הרפואי-מקצועי של התחנות לבריאות המשפחה, בעלויות ההקמה של המבנים תשאנה הרשויות המקומיות בסיוע משרד השיכון ומפעל הפיס ובעלויות ההחזקה השוטפות (מים, חשמל, שיפוצים, גינון, ניקיון וכיוצא בזה) תשאנה הרשויות המקומיות^[4].

עד שנת 1995 לחלק מהאוכלוסייה בישראל לא היה ביטוח בריאות. אחת ההצדקות לקיומן הנפרד של תחנות טיפת חלב בתקופה זו הייתה להבטיח ששירותיהן יינתנו לכלל התושבים. עם הפעלת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, כאשר הכיסוי הביטוחי הובטח לכלל האוכלוסייה, היו אמורות התחנות לעבור לחסותן של קופות החולים. עם זאת התנגדות ציבורית מנעה את ההעברה הזאת, והנושא נמצא בדיונים מאז.

משנת 2007 הנהיג משרד הבריאות מדיניות של צמצום מספר התחנות לבריאות המשפחה תוך ריכוז השירות לתחנות גדולות וסגירת תחנות המטפלות בפחות מ-100 ילדים בשנה^[5].

בשנת 2022 אומץ לשימוש סולם חדש כסטנדרט לניטור התפתחות ילדי ישראל שנקרא הסולם ההתפתחותי הישראלי (THIS). הסולם עבר הערכה של צוות מומחים ממשרד הבריאות והותאם לצורכי הניטור בטיפות החלב בישראל.

שירותים הניתנים בתחנות

בתחנות ניתנים מספר שירותים^[6]:

בדיקה של התפתחות התינוק על פי מדרגות ההתפתחות המקובלות על ידי ארגון הבריאות העולמי- האם התינוק או הפעוט השיג את כל אבני הדרך בהתפתחות על פי גילו, האם יש עיכוב התפתחותי כלשהו;
שקילה ומדידה – האם התינוק גדל מספיק, מבחינת משקל, גובה, והיקף הראש ביחס לשאר היונקים בני גילו ועל פי עקומות הגדילה המקובלות בארגון הבריאות העולמי;
מתן חיסונים – לאורך שנות הינקות, בהתאם לתוכנית החיסונים בארץ;
בדיקת רופא ילדים – בדיקת התפתחות על ידי רופאי ילדים המומחים להתפתחות ילדים;
ייעוץ תזונתי – ייעוץ על האכלה ותזונה לתינוקות, פעוטות וילדים במצבי שגרה ובמקרים של צורך בהעשרה תזונתית, מניעת אנמיה ועוד;
ייעוץ הנקה – ייעוץ על ידי יועצת הנקה;
ייעוץ שינה – על ידי יועצות שינה;
איתור וזיהוי אימהות בסיכון והפנייתן לגורם מטפל. האיתור והזיהוי מתמקדים בשני תחומים עיקריים: איתור דיכאון לאחר לידה, איתור אלימות במשפחה.

בתחנות יש גם לוח מודעות המפנה למטפלות, קבוצות תמיכה, חוגים והפעלות לאמהות ותינוקות ועוד.

לקריאה נוספת

שפרה שורץ וצפורה שחורי-רובין, "התסתדרויות נשים למען אימהות וילדים בארץ-ישראל: פועלן של 'הדסה', 'הסתדרות נשים עבריות' ו'ויצו' להקמת תחנות לאם ולילד ('טיפת חלב'), 1913–1948", בתוך: מרגלית שילה, רות קרק וגלית חזן-רוקם (עורכות), העבריות החדשות: נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר, יד בן צבי: ירושלים, 2001, עמ' 248–269