נולדה בהייזלטון, פנסילבניה וגדלה בפרוור בסמוך לסנט לואיס, מיזורי. כילדה נהגה לבקר במוזיאון האמנות של סנט לואיס יחד עם אמה, שהייתה חובבת ציור. בביקוריה במוזיאון נחשפה לתחום הרפרודוקציה של יצירות והחלה לגלות בו עניין[1].
בשנת 1969 קיבלה תואר ראשון מאוניברסיטת ויסקונסין. בשנת 1973 קיבלה תואר שני באותו מוסד לימוד[2]. לאחר סיום לימודיה עבדה כמורה לאמנות בקליפורניה. שנתיים לאחר מכן עברה לניו יורק[3].
לוין טוענת כי היא שואפת להימנע משיוך מעמד מיתולוגי ליוצר, ומסיבה זו ממעטת לדבר על חייה האישיים ומשפחתה[1].
יצירתה
רבות מעבודותיה של לוין משתייכות לזרם הניכוס (Appropriation)[4]. במסגרת כמה מעבודותיה המוכרות צילמה מחדש צילומים ידועים של צלמים גדולים. בכך שאפה להעלות אמירה ביקורתית על ידי שכפול של דימויים מוכרים מן התרבות. בזא'נר הניכוס מתייחסים בין היתר גם לפרסומות ודימויים מתקשורת ההמונים ומשתמשים בהעתקים שלהם או חלקים מהם כדי לדון בדימויים מן החברה והתרבות[5]. בעבודות אחרות שלה צילמה לוין מחדש דימויים מתוך פרסומות לסיגריות מרלבורו, פריימים מסרטי בי מובי ודימויים נוספים מהתרבות הפופולרית.
ראשית דרכה באמנות הייתה בציור והדפס[6]. אחת העבודות הראשונות שלה הייתה יצירת הקולאז' "sons and lovers" מן השנים 1966–1967. זוהי סדרה של 35 קולאז'ים שבהם מופיעות צדודיות של נשיאי ארצות הברית. יצירה זו משכה את תשומת ליבו של האוצר ומבקר האמנות דאגלס קרימפ, אשר בחר לכלול אותה בתערוכתו "תמונות" משנת 1977[3].
במהלך שנות השמונים הפכה לוין למוכרת בזכות סדרת הצילומים "אחרי..." (After...) שבה הציגה צילומים של רפרודוקציות לעבודותיהם של צלמים מודרניסטיים גדולים כגון אדוארד וסטון, ווקר אוונס ואלכסנדר רודצ'נקו[7]. בסדרה זו ביקשה להביע ביקורת על האוטוריטה של היוצר ועל מעמדו וכן לבחון מחדש את מושג המקוריות בצילום ובאמנות[7].
אחת מן הסדרות הידועות של לוין היא "אחרי ווקר אוונס" שהוצגה בתערוכת היחיד שלה בגלריית מטרו בניו יורק בשנת 1981. בתערוכה הוצגו צילומים של רפרודוקציות של אוונס, אותם צילמה לוין ישירות מתוך קטלוג תערוכה[8]. הסדרה הפכה לאבן דרך בפוסט מודרניזם[9], היא זכתה הן לגינויים והן לתשבחות על הביקורת על מסחור האמנות ועל מותו של המודרניזם, וכן ביקורות על המהלך הפמיניסטי בעבודות אלה שבהן הביעה התנגדות לסמכות הפטריארכיה[10].
בשנת 2001 הקים האמן מייקל מנדיברג את אתר האינטרנט "אחרי שרי לוין" שבו הציג סריקות של עבודות של לוין מסדרת אוונס, וכך יצר ניכוס מחודש לעבודות ואפשר שימוש מחודש בהן בעתיד במסגרת חוקי זכויות היוצרים[12][13].
מזרקה (בעקבות מרסל דושן), יצירה של לוין משנת 1991
לוין יצרה עבודות ניכוס גם במדיה נוספים, כגון פיסול ורדי מייד. בשנת 1991 הציגה עבודת ניכוס ליצירה "מזרקה" של מרסל דושאן משנת 1917. הפסל של לוין עשוי יציקת ברונזה, בשונה מן היצירה המקורית של דושאן[14]. הבחירה של לוין ביציקת ברונזה תורמת להדגשת הצורה המקומרת של המשתנה, באופן המבליט דווקא את הנשיות של החפץ לעומת הגבריות המופגנת ביצירה המקורית של דושאן, והופך את החפץ המחודש לכמעט דמוי תכשיט[15].
כמו כן יצרה ניכוס לעבודתו של דושאן הזכוכית הגדולה, בעבודה זו בחרה שלא לשעתק את היצירה במדויק אלא בחרה מספר אלמנטים מתוכה ויצקה אותם מזכוכית חלבית. על ידי ניתוק ה"רווקים" מתוך ההקשר שלהם בקונטקסט הכללי של יצירתו של דושאן, ביטלה את יחסי הכוחות ביצירה והציגה נרטיב חדש, בתנאים משלה[15].
פמיניזם ביצירתה
ביצירותיה של לוין קיימת בחירה ליצור ניכוס מודע לעבודות קנוניות שהן תמיד של יוצרים גברים לבנים המוכרים בעולם האמנות. זהו מהלך של בחירה מודעת להעביר את יצירותיהם של הגברים ניכוס וכך לערער על האוטוריטה הגברית דרך ביטול מושג המקוריות[16].
בריאיון עמה משנת 1986 התייחסה לוין למקומה כיוצרת בעולם האמנות הנשלט ברובו על ידי גברים וציינה כי חשה שכאישה אין לה מקום בזירת האמנות, שבה ייצוג האישה מתקיים רק כמושא לתשוקה הגברית[17]. השקפה דומה עולה מתוך יצירותיה משנת 1979 שבהן יצרה שחזור של צילומים של אימהות וילדיהן ושל נשים מתוך פרסומות מהתקופה. היא שאפה לפרק את המוסכמות המגדריות שהוצגו באמצעי התקשורת ולהנכיח את הניצול הקיים בעולם הפרסום. מעבר לרצונה לערער על מושג המקוריות ועל האוטוריטה של היוצר, בשחזורים שיצרה שאפה לכתוב מחדש את מקומה של האישה בהיסטוריוגרפיה הגברית[7].
גם בעבודות הרדי מייד שלה המתייחסות ליצירות של מרסל דושאן, מעלה לוין אמירות פמיניסטיות כדי לערער על המוסכמות הגבריות העולות מן היצירות ולבנות יחסי כוחות חדשים. כך למשל ביצירה "מזרקה (אחרי מרסל דושאן)" התייחסה לגבריות העולה מן היצירה ובחרה לטשטש אותה דרך הדגשת הצורה ה"נשית" של היצירה המנוכסת[15].
תערוכות
תערוכות יחיד
תערוכות יחיד של לוין הוצגו בגלריות ומוזיאונים בעולם[18][19], בהם מוזיאון דה סייסט באוניברסיטת סנטה קלרה (1974), גלריית "המטבח" בניו יורק (1979), מוזיאון הירשהורן (1988), מוזיאון סן פרנסיסקו לאמנות מודרנית (1991), מוזיאון פילדלפיה לאמנות (1993), המוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג'לס (1995), מוזיאון מורסברויך בגרמניה (1998), מכון המחקר גטי (2001), מוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית (2011), מוזיאון פורטלנד לאמנות (2013), המוזיאון לעיצוב ואמנות בנירנברג (2016).
